בית המרקחת הגדול בעולם
עוד מעט מגיעים לעץ הזקן הודיע לי אלפרו, ושם אטפל לך בפצע. בינתיים מרח לי מעט נוזל מגבעול הקילון-קילון, הנוזל נקרש וציפה את החתך בשכבה דקה כניילון, הדם נעצר מיד. המשכנו ללכת, דקות מעטות אחר כך פגשנו את אליריאו, אינדיאני משבט הקיצ'ואה שגר בכפר קטן במרחק יום הפלגה במורד הנהר, "בואנוס דיאס סניורס" "בואנוס דיאס". סניור אלפרו, אולי אתה יודע היכן אני יכול למצוא פקאי וואסקה? שאל אליריאו, כן, כמובן ליד הפיקה קטן יש עץ גדול של סנדי ולידו מטפס פקאי-וואסקה. מי חולה אצלך? הבן הקטן משלשל כבר כמה ימים, ענה איליריו. נקווה שזה יעזור. שבטים רבים מתייחסים אל יערות הגשם לא רק כמקום מחיה ומקור מזון עיקרי, אלא גם כמקור בלעדי לתרופות. סיור ביער עם מרפא מנוסה משול לסיור עם רוקח בבית מרקחת - בית המרקחת הגדול בעולם. יערות הגשם של האמזונס.
בואו להכיר את אקוודור מקרוב עם אקו טיולי שייט >>>
אבל לא רק שם אלא בכל ארצות האנדים התודעה לשאמניזים ולצמחי מרפא עדיין גבוהה מאד (שאמן = מרפא, מכשף, כהן גדול) ולא ניתן להפריד בין השניים. השאמן יכול לטפל בפצע באמצעות תרופה צמחית יעילה ובמקביל למצוץ מגרוני את הכישוף או ה"עין הרע". כל מי שהסתובב במדינות אלו ובעיקר בבוליביה, פרו ואקוודור נתקל בתופעה כבעניין של שיגרה. ב"שוק המכשפות" שבלה פז (בירת בוליביה) ניתן לקנות מרקחת צמחי מרפא לכל מחלה שהיא, וגם קמעות, עוברי לאמות, ושאר מוצרים ששייכים לפולקלור מדינות האנדים. מוכרת זקנה שנראתה יותר כמו פיה טובה מאשר מכשפה, הצליחה לשכנע אותי לקנות פסלון של זוג בתנוחה ארוטית בתוספת כמה צמחים להצלחה בנסיעות ובאהבה.
בשש השנים האחרונות ביליתי את מרבית זמני במדינות אלו. בתחילה כחוקר מטעם אוניברסיטת תל-אביב ואחר כך כמדריך טיולים ומסעות מטעם חברת "הרפתקאות". בתקופה זו נתקלתי בעשרות מקרים של שימוש בצמחי מרפא ובטקסים שאמניים. אחד האזורים המפורסמים בייחוד השאמנים שלו הוא אזור "וואנקבמבה" שבצפון פרו. המטיילים הישראלים משום מה מדלגים על אזור מדהים זה, או ליתר דיוק בשעטתם לכיוון קוסקו ומצ'ו פיצ'ו. מהעיירות צ'יקליו או פיורה (Chclayo או Pyura) בחלקו הצפוני של החוף הפרואני עולה דרך עפר שחוצה את מדבר סצ'ורה לכיוון וואנקבמבה שברכס האנדים. בתוך המדבר המדהים הזה זורם נהר ענק שלאורכו ניתן ליהנות מפירות המנגו ואינגה העסיסיים, ולראות כפרים שלמים המתמחים בקדרות מסורתית. צור שיזף ואנוכי נשלחנו על ידי המגזין "מסע אחר" להכין כתבה על המכשפים של וואנקבמבה. לאחר נסיעה בת ארבע עשרה שעות בארגז משאית הגענו לעיירה וואנקבמבה, ומשם בטנדר שהחליק ברך הבוצית המתפתלת לגובה של 3500-4000 מ', לאזור כפרי המרפאים - המקבילה הפרואנית לעיירה נתיבות. אנחנו נסענו לכפר קטן בשם סאן-אנטוניו, שם התגורר המאסטרו החשוב מכול., לצורך העניין סיכמנו בינינו שאני אהיה המטופל וצור המלווה שלי. ישנו בבקתתו של המאסטרו. למחרת, המאסטרו, חולה נוסף, צור ואני על גבי ארבע סוסות רוכבים לכיוון הלגונה השחורה. בשיחה מוקדמת הסברתי למאסטרו (מתוך כוונה שטכס הריפוי יהיה מושלם ככל האפשר) שאני סובל מפצע גדול ברגל, ש"למזלי" אכן היה לי פצע כזה, אני סובל מבעיות גב (אני לא מכיר הרבה אנשים ללא בעיות גב) ו... אין לי אישה (שתהיה גם בעיה רוחנית יותר).
לאחר כשלוש שעות רכיבה הגענו ללגונה השחורה הנמצאת בגובה של 3850 מ', ושם החל טכס הטיהור. המרפא פיזר על שנינו: בושם, אבקת כביסה, עלי כותרת של וורדים לבנים, מלח, סוכר, תמצית צמחי מרפא ועוד מוצרים שונים ומשונים. אחר כך התיז\ירק עלינו מבין שיניו לימון לעוס, בחצי הלימון הריק מילא אלכוהול שהושרו בו קודם לכן עלי טבק, וצבעו חום-ירוק דוחה למדי. את התמיסה הזו הסניף (שאף דרך נחירו השמאלי) בשאיפה אחת ארוכה שלאחריה הגיעו חרחורים, השתעלויות ויריקות של מיץ ירוק-חום ומגעיל. הטיפול כולו נמשך כשעתיים ובמהלכו נאלצנו גם לרחוץ במי הלגונה כדי “להיטהר”. אין לי דבר נגד רחצה אבל מי לגונה בגובה 3850 מ’ הם פשוט קפואים. אחר כך החולה הנוסף ואני עמדנו בתחתונינו באוויר הקר והמאסטרו המשיך את הטקס בעזרת צמחי מרפא שפוזרו על ראשינו, ולסיום, ההנפה באמצעות חרב ארוכה, המאסטרו חובק אותנו איש איש בתורו אל גופו ובאמצעות החרב מניף אותנו באוויר ובבעיטות אנחנו "משחררים" את המחלות והקללות.
חזרנו לבקתת המאסטרו, החולה הפרואני הרגיש הרבה יותר טוב. ליד הבקתה עובדים מספר אינדיאנים עבור המאסטרו ומלקטים בשבילו צמחי מרפא באחו. למרות שהטקס שעברנו היה שאמניסטי כולו וללא זיקה לצמחי מרפא המאסטרו מטפל גם בעזרת צמחי מרפא ומכין מיני מרקחות לחולים וגם עבור מספר בתי מרקחת בעיירה. את רוב הצמחים מלקטים בבר אבל את חלקם מגדל המאסטרו ליד ביתו, בעיקר צמחים נדירים וצמחים מעוררי הזיות, דוגמת הדטורה והקקטוס סאן-פדרו המפורסם.
אצלנו בחברה ה"אירופאית המודרנית" היחס לצמחי מרפא מורכב ונע "זה טוב למי שמאמין" לבין הקיצוניות השניה "זה הכי טוב, כי זה טבעי וגם אם זה לא יעזור זה לא יזיק כמו התרופות הכימיות". מובן ששני הצדדים שוגים, ישנם צמחי מרפא נפלאים שיעילותם אינה מוטלת בספק גם על בכירי הרופאים וישנם אחרים שהם חסרי תועלת או אף מסוכנים. משפט כמו "זה טבעי אז זה לא מזיק" ניתן לשמוע רק מאנשים שהמרחק מהם לטבע עצום. משפט כזה לא תשמעו לעולם מאינדיאני שחי ביערות הגשם. ישנם צמחים רבים רעילים, חסרי תועלת, וגם צמחי מרפא יעילים להם תופעות לוואי כמו לכל תרופה אחרת, "כימית" או צמחית. אסור לשכוח שחלק גדול מהתרופות ה"כימיות" מבוססות במקור על צמחי מרפא, ששימשו במשך מאות ואלפי שנים מרפאים ושאמנים כמו אלפרו.
מין המפורסמות הוא שיערות הגשם נמצאים בסכנה, אבל סכנה מיידית הרבה יותר, גם אם פחות מפורסמת, היא אובדן הידע האצור בידי המרפאים הזקנים. בעיקר באזורים שטרם נחקרו באופן יסודי כמו יערות הגשם של אקוודור. בשנים 1990-1995 השתתפתי במחקר שיזם פרופ' יעקוב פרידמן מאוניברסיטת תל-אביב, שעסק בין היתר בהצלת הידע מאותם מרפאים זקנים, שהופכים נדירים משנה לשנה, ותיעודו. לאור ההתפתחות העצומה שחלה באזורים אלו בשנים האחרונות, הצעירים אינם מכירים את התורה כמו אבותיהם והם יעדיפו, בדרך כלל, לצאת ולעבוד עבור חברות הנפט, ובשעת הצורך לבלוע אספירין. האנושות כולה עלולה להינזק מכך שכן, אין ויכוח בין החוקרים, שביערות הגשם קיים אוצר של חומרי טבע חשובים ויתכן ששם נמצאות התשובות לכמה מחלות חשוכות מרפא.
בכל אקוודור השימוש בצמחי מרפא פופולרי מאד, בקיטו הבירה, ישנם מספר שווקים לצמחי מרפא שהגדול שבהם הוא שוק "סנטה קלרה". בשוק עשרות מוכרות ולכל אחת עשרות מיני צמחי מרפא. ניתן גם להתאים לחולה את הקומבינציה הנכונה לכל חולי שהוא. אנשים מכל שכבות האוכלוסייה מגיעים לשוק, חלקם עם הוראות מדויקות מהרופא או מהמרפא הזקן שבכפר.
ביערות הגשם של אקוודור מתגוררים שבעה שבטים: בצפון שבטי הסיונה, סקויה והקופן, בדרום שבטי השואר והאצ'ואר, שהתפרסמו בכך שבעבר (ויש הטוענים שחלק משבט האצ'ואר גם כיום) נהגו לכווץ את ראשי אויביהם, מובן לאחר שהוסר מעל גופם... ובמרכז אקוודור שבטי הקיצ'ואה והווהורני. שבט הקיצ'ואה נחשב לשבט בעל ידע עצום לצמחי מרפא, ולעומתו השבט הווהורני כמעט ולא נחקר והידע עליו מועט. קבוצה משבט זה, שנקראת הטאגאריס, על שם טאגה מנהיגם, עדיין לא יצרה קשר עם האדם הלבן. גם הווהורנים מטפלים בחוליים השונים רק בשיטות מרפא מקומיות, שהעיקרית היא צמחי מרפא. ניתן לקבוע שכל המבוגרים בשבט הווהורנים (אותם ניתן לזהות בנקל על פי תנוכי האוזניים הארוכות שלהם) מכירים היטב את צמחי היער השימושיים. הליכה עם ווהורני זקן ביער היא חוויה בלתי נשכחת. כשהצמא גובר הוא ימצא מטפס שממנו ניתן להפיק מי שתיה זכים, בכל פצע מטפלים בעזרת צמחים, ובהצלחה מרובה יש לומר, ויש להם מספר לא מבוטל של צמחים שנמצאו יעילים כנגד דלקות גרון, עששת שיניים וטפילי עור שונים. לציד הם משתמשים עדיין בקנה נשיפה חלול בעזרתו הם יורים חיצים מורעלים המשוחים ברעל הקוררה הקטלני. הרעל נקשר למערכת העצבים וגורם לשיתוק. בעל החיים מת מחנק לאחר ששרירי הנשימה שלו משותקים. רעל הקוררה הוא רק דוגמה אחת לחשיבות שבידע האינדיאני בצמחי מרפא (ובהם כמובן גם צמחי רעל וצמחים מעוררי הזיות). כיום בכל בית-חולים משתמשים ברעל הקוררה, בשינוי כימי קטן, כמרכיב בתערובת של חומרי הרדמה בניתוחים בהם מעוניינים לשתק ולהרפות את שרירי המנותח. רעל הקוררה מתפרק מעצמו לאחר כשלוש שעות ואין לו תופעות לוואי.
אין ספק שהמומחים הגדולים מכולם בתחום צמחי המרפא הם הקיצ'ואנים, אולם הצעירים שבהם כבר עוזבים את דרך החיים המסורתית. גילי, חברה טובה, שטיילה איתי בהודו לפני כתשע שנים, לקתה במהלך הטיול בטפילי מעיים, ובמשך מספר שנים לא הצליחה להיפטר מהבעיה, תוך שימוש בתרופות המוכרות לנו, רופאים ושאר מומחים מהתחום. לפני כארבע שנים ביקרה אותי באקוודור, וכשביקרנו את אלפרו המרפא, הסברתי לו על הבעיה של גילי, החיים בתנאי יער הגשם גורמים להרבה טפילי מעיים, ואך טבעי הוא שיהיו להם טיפולים יעילים לבעיה זו. יצאנו ליער לחפש את מטפס הפקאי-וואסקה. למען האמת אלפרו, כמרפא מומחה, המטפל באינדיאנים שבאים אליו מכל עברי יער הגשם, ידע בדיוק היכן יוכל למצוא את צמח המרפא החשוב. בעזרת מצ'טה ארוכה וחדה קצץ חתיכה מהמטפס באורך של כשבעים ס"מ ואת המוהל שזרם החוצה, ניקז לתוך עלי הליקוניה צעיר, ששימש כספל. "שתי", הורה לגילי, "ביום יומיים הקרובים הבטן שלך תשמיע רעשים ואחר כך הכל יסתדר", גילי שתתה מהנוזל הקריר ולאחר יום של "קרקורי בטן" נעלמו תופעות טפילי הבטן ממש כפי שהבטיח אלפרו. כאמור, בצד הטיפול בצמחי המרפא, קיים גם הצד הרוחני או המיסטי. אלפרו נוהג בנוסף לטיפול בחוליים השונים לערוך גם טקסים לניקוי הגוף והנשמה, והוצאת כישופים. טקסים שבהם גם הוא וגם המטופלים משתמשים בצמח האיה-וואסקה, מעורר ההזיות (הלוצינוגני), צמח חשוב ביותר בתרבותם של שבטים שונים ביערות הגשם. במהלך השנים האחרונות נתקלתי במקרים רבים בהם השתמשו המקומיים בצמחי מרפא במחלות ובפגעים שונים, והשימוש אכן היה יעיל ביותר. לפני מספר שנים עבדתי ביחד עם אנשי הכפר כספי-ספה באחת המשתלות אותן הקמנו במהלך הפרויקט. אחד המקומיים, פדרו סמבניה, ניפגע בידו מלהב מצ'טה ונחתך עמוקות, תיק העזרה הראשונה שלי לא היה לידי, החתך היה עמוק והדם זרם. אנשי כספי-ספה לא התרגשו, אחד מהם הלך ליער וחזר לאחר מספר דקות עם צמח הצ'וגרי יויו (צ'וגרי פרושו חתך או פצע, ויויו פרושו עלה בשרני) שני עלים נמעכו ובעיסה ניקו את הפצע, במקביל משהוא קלה מספר עלים מעל המדורה ואת אפר הצ'וגרי-יויו הניחו על הפצע הפתוח. זרם הדם נעצר מיד. לדבריהם האבקה הזו גם מונעת זיהום וגם מזרזת הגלדה והצטלקות של הפצע. במקרה זה עקבתי אחר הגלדת הפצע, בעקבות הטיפול המקומי, והתוצאה הייתה מרשימה.
הידע עדיין קיים אצל המקומיים אולם הרפואה המודרנית "מאיימת" בחדירה לחברות אלו ועמה ילך הידע ויאבד מהר יותר. באזור הגבוה באקוודור, הסיירה (Siera) שיטות הריפוי המסורתיות עדיין רווחות, אבל שם כבר חלה נסיגה. לפני כשנתיים ביקרתי את ידידי סניור אגוסטין אושיניה, מהכפר פוקרה. אוגוסטין אושיניה נחשב לאחד המרפאים החשובים באזור ואחת משיטות הטיפול בהן הוא משתמש היא עריכת דיאגנוזה או "ניקוי" המטופל בעזרת "קווי"=שרקן, תוך נפנוף חיית המחמד על גופו של הפציינט. לאחר מכן בוחר את צמחי המרפא הנדרשים מהערוגות המטופחות שליד ביתו. משפחת אושיניה חיה בדוחק מתפוחי אדמה שהם מגדלים ומעט ירקות, לכן בכל פעם שאני מבקר אני נוהג להביא איתי לחם, גבינות ושאר מעדנים. באותה פעם לפני לכתי שאלתי את אגוסטין אם יש לו צורך בדבר נוסף, כן. ענה, אולי יש לך איזה כדור נגד כאב ראש?
מורה נבוכים
למעוניינים לנסוע לאזורים בהם דובר, בסה"כ הנסיעה אינה מסובכת. מובן שיש להצטייד גם בציוד חם לאזורים הגבוהים והקרים וגם בבגדים קלים ליערות הגשם. מכאן לאילך תלוי כבר באופי הטיול המבוקש. לשווקי המכשפות וצמחי המרפא, שבלה פאז ובקיטו, יכול להגיע גם התייר המפונק ביותר. כדי להגיע לאזור המרפאים בוואנקבמבה שבצפון פרו, יש להגיע ברכב, רצוי 4X4 או להסתמך על תחבורה מזדמנת. בבקתות שבאזור הגבוה יש להיזהר מפשפש הנמצא בטיח הבקתות ובעקיצתו יכול להחדיר טפיל מסוכן. לכן עדיף לישון לא בבקתות אלא באוהל ואם בבקתה אז בתוך כילה מתאימה. במבנים מטויחים אין חשש מפשפש זה.
כדי להגיע למרפאים שביערות הגשם יש להצטייד כהלכה וגם לשכור מדריך ורצוי אחד אמין ומנוסה. עשו לעצמכם טובה ואל תנסו כלל לעשות זאת בלי מדריך. ביערות: קוקה, לאגו אגריו, בניוס ומיסאוולי ניתן לשכור מדריכים דוברי ספרדית. לצערי רובם ברמה נמוכה מאוד גם ברמת הידע ובהדרכה וגם ברמת האמינות, לא פעם סיור ג'ונגל בן 5 ימים, מתברר כסיבוב מעגלי שחוזר על עצמו. ישנם גם מדריכים אמינים וטובים שייקחו אתכם לפגוש מרפאים מעניינים ושבטים נידחים ומרתקים. טיול כזה יהיה ארוך יותר, לא פשוט ויקר אבל שווה את המאמץ והמחיר, בכל מקרה יש להצטייד בכילה טובה, מצ'טה, הרבה חומר דוחה חרקים בריכוז גבוה, חיסונים מתאימים ויש לקחת כדורים למניעת מלריה. בזמן ההליכה ביער הגשם מומלץ להשתמש במגפי גומי, מי שמידתו מעל 43 שידאג להביא זוג מהארץ, ומי שקיבתו רגישה שישתדל להכין ארוחותיו בעצמו.