פטגוניה. גם בקרב מי שכף רגלם מעולם לא דרכה באזור מרתק זה מעלה השם אסוציאציות של מקום רחוק, מסתורי, בקצה העולם: שילוב של יערות, קרחונים, טבע פראי ונופי קדם. פטגוניה היא חבל ארץ אדיר המשותף לארגנטינה ולצ`ילה יחדיו. השטח האדיר, המהווה את כל חלקה התחתון של היבשת, משתרע על פני כ-700 אלף קמ``ר (פי 32 משטחה של ישראל). פטגוניה נותרה ממלכתם של האינדיאנים עד לשלהי המאה ה-19, זמן רב לאחר שהאירופים כבשו את רוב אמריקה הדרומית.
לגלות את יופיה של ארגנטינה עם אקו טיולי שייט >>>
חלומו של עורך הדין הצרפתי
בשנת 1859 יצא מהעיירה פריגה שבצרפת עורך דין בשם אורֶלי-אנטואן דה טונה (Orellie Antoine de Tounens). דה טונה, שהגיע לגיל 33 (גיל מותו של ישו), נתן דרור לתחושה הטמירה שקיננה בליבו, כי הוא עתיד להגיע לגדולות. הוא שמע על האינדיאנים של דרום יבשת אמריקה, שהצליחו במשך מאות שנים לעמוד בעוז מול הכובשים הספרדים, וממשיכים גם כיום להתנגד לכוחות הצבא של צ`ילה וארגנטינה. באחד הלילות חלם עורך הדין הצעיר חלום מסעיר: בחלומו נסע לדרום היבשת, נפגש עם הפראים האצילים והתקבל על ידם בכבוד מלכים. לפנות בוקר התעורר שטוף זיעה והחליט לעשות מעשה. עוד אותו יום משך את רוב הון משפחתו ויצא לאנגליה בספינה הראשונה. כחודשיים לאחר מכן הגיע לצ`ילה וישב מיד לכתוב לנתיניו הפוטנציאליים. למרבה הפלא הניבו מכתביו פרי וקשר נוצר בינו לבין קאסיקה (ראש שבט) אינדיאני בשם מאניל, שהגיע, בעצת האסטרולוג שלו, למסקנה כי רק גבר לבן ומזוקן שיבוא ממרחק יביא לישועתם של האינדיאנים. דה טונה הוזמן לשטחים האסורים וזכה לקבלת פנים שמעבר לכל דמיון. ראשי שבטים אינדיאנים מכל רחבי פטגוניה הגיעו למפגש ונשבעו אמונים למלכם החדש.
עורך הדין הצרפתי היה בשמיים. הוא הפך למלך על כל השטחים שמדרום לקו הרוחב 42. השמועות על הצלחתו עשו להן כנפיים ומספר מדינות שקיוו לקדם אינטרסים על חשבון צ`ילה וארגנטינה, הכירו בממלכתו. כאשר חזר לתחומי צ`ילה הוא נאסר, נשפט בידי המושל המקומי ונכלא. דרישותיו לקבלת זכויות מלכותיות נענו בבוז, ורק בזכות השתדלותו של השגריר הצרפתי הוא שוחרר והורשה לחזור למשפחתו.
שלוש פעמים ניסה דה טונה לחזור לתחומי ממלכתו ונכשל. הוא סיים את חייו בצרפת כעוזר לאחד מאחיו שעבד כקצב. יורשיו ממשיכים גם כיום לטעון לתוארם המלכותי, הם מחלקים תארים ובעבר אפילו החזיקו קונסוליות של מלכות פטגוניה במאוריציוס, בהאיטי ובניקרגואה. כאשר ניסו בעבר ליצור קשר עם מדינת הוותיקן הגיב בישוף צ`יליאני על הניסיון במילים ``ממלכה זו קיימת רק במוחם של אידיוטים שיכורים``.
אידיוטים או לא, האינדיאנים המועטים שנותרו לפליטה בפטגוניה עדיין חיים את האגדה, ואיתה את התקווה שיום יבוא והמלך ישוב ויאחד את השבטים, ויחזיר להם את הגאווה והכבוד האבודים.
"שמשיית העניים" הראויה למאכל
אזור האגמים של צ`ילה וארגנטינה, השוכן משני צידי רכס האנדים, מכוסה בצמחייה מגוונת ובריאה, הזוכה לכמות מכובדת של משקעים שנתיים.
את הרכס ניתן לחצות בשתי דרכים: האחת היא בשיט דרך נופי מים ואגמים, השולחים זרועות מוארכות בין ההרים. השנייה היא דרך הררית ומרשימה, המתפתלת בין כבישים ודרכי עפר דרך קו פרשת המים, המהווה את הגבול שבין שתי המדינות.
הדרך היבשתית מסן קרלוס דה ברילוצ`ה (San Carlos de Bariliche) שבארגנטינה עוברת בעיירה המקסימה ויה לה אנגוסטורה (Villa la Angostura), ומכאן היא מתחילה להתפתל בהרים עד למעבר הגבול. בצד הצ`יליאני יורדת הדרך ממש בתוך שמורת הפארק הלאומי פויהואה (Puyehue National Park). במרחק כארבע דקות נסיעה ממעבר הגבול ניצב מצד ימין שלט קטן ועליו הכתובת ``Repucura`` - שמו של שביל וטיול טבע שאורכו כ- 1.1 קילומטר. שביל הולכי הרגל שאינו מוזכר בספרי המטיילים מתפתל בתוך יער אשורים ויורד במסלול מהמם בין עצים רחבי גזע ושפע צמחייה אל מפל מרשים. מיעוט המטיילים מאפשר עצירה ארוכה והתחברות אמיתית את הטבע, המוצג כאן בשיאו. אזור זה, שהוא דרומי יותר ולכן גם קריר וגשום יותר, הוא המקום בו פוגשים באחד הנציגים המרשימים ביותר של עולם הצמחים של אזור האנדים הדרומי: הנאלקה (Nalca). העלים האדירים מסוגלים להגיע לקוטר של שלושה מטרים בעונת צמיחה אחת. הספרדים נהגו לכנות את העלים האדירים בשם ``Sombilla da los Pobres``, שמשמעו ``שמשיית העניים``. בני שבט מאפוצ`ה, שחלקם עדיין חיים באזור, נוהגים לאסוף את הגבעולים הבשרניים, לקלפם, ולאוכלם. טעמם המתקתק - חמצמץ דומה לשילוב של מלפפון טרי עם כמה טיפות לימון.
הדרך ממשיכה ומתפתלת עד לעיר הצ`יליאנית תוך שהיא חושפת נופי הרי געש, אגמים ושדות מעובדים. הדרך היבשתית מברילוצ`ה לצ`ילה מגיעה עד לאוסורנו (Osorno) שעל הדרך חוצת אמריקה (Pan-American Road). דרך זו נמתחת לאורך כל יבשת אמריקה – מאלסקה שבצפון דרך כל ארצות מרכז אמריקה. למעט מספר קטעים בג`ונגל הקולומביאני היא חוצה גם את קולומביה, אקוואדור, פרו, בוליביה וצ`ילה עד לארץ האש שבדרום הרחוק.
צפונה מעט מאוסורנו ממוקמת העיר ולדיביה (Valdivia), שיותר מכל מקום אחר מדגישה את המלחמות בנות מאות השנים, שניהלו הספרדים עם האינדיאנים המקומיים בני המאפוצ`ה.
עמידתם האיתנה של האינדיאנים
בני המאפוצ`ה (Mapo = אדמה, Che = אנשים) הם הקבוצה האתנית הגדולה ביותר בחלקה הדרומי של היבשת. בכל מקום אחר בדרום אמריקה סיימו האירופים הפולשים את הכיבוש כבר במהלך המאה ה-16, אך רובה של פטגוניה נותר בידי ילידי המקום עד שלהי המאה ה-19. הספרדים נתקלו במזג אוויר קשה והפכפך, בשטח הררי ומיוער, ובעיקר באנשים המורגלים בחיי נדודים דינאמיים, ששיחקו לטובתם. לוחמים עזי נפש אלה הצליחו, עוד טרם הגעת הספרדים, לעמוד בפני התפשטות ממלכת האינקה. 18 הסכמי שלום שהופרו, כל פעם בידי צד אחר, נחתמו בין הספרדים למנהיגי השבטים. כה גדול היא איום המאפוצ`ה, עד שהספרדים ראו צורך להציב באזורי הגבול את חיל המצב הקבוע היחיד בכל יבשת אמריקה.
בני המאפוצ`ה היו תלמידים טובים. תוך זמן קצר הם הצליחו להשתלט על מספיק סוסים (שהובאו לאזור על ידי הספרדים), ולמדו לרכוב עליהם בזוגות: אחד שולט בבהמה, והשני מתפעל במיומנות חץ וקשת. האינדיאנים גם סיגלו לעצמם חלק ממנהגי החיים של הספרדים, והחלו לגדל במקומות מסוימים חיטה ותפוחים, אותם הפכו לצ`יצ`ה (משקה אלכוהולי מקומי).
בשנת 1598 יצאו 500 אלף בני מאפוצ`ה להתקפה על העיר ולדיביה, שהוקמה בידי הספרדי פדרו דה ולדיביה 76 שנה קודם לכן כבסיס ימי מבוצר. הספרדים נטשו את העיר ואת מקומם תפסו בשודדי ים הולנדים. תותחי המבצר הכבדים המכוונים לכל עבר מעידים גם כיום על המתיחות ששררה כאן בעבר. הכנעת בני המאפוצ`ה החלה רק בשנת 1862 בעזרת חידושים מודרניים כמו מסילות ברזל ורובים משוכללים יותר. בשנת 1881 הוגבלו בני השבט לשמורות סגורות, מהן יכולים היו לצאת רק באישור מיוחד. לאחר הכיבוש נחשפו אנשי המאפוצ`ה למחלות שעשו בהם שמות, והמעטים ששרדו שולטים כיום באחוז וחצי בלבד מהאדמות שהיו ברשותם עד לכיבוש.
להתיישב על קרקע רגישה
בימי השיא של המאבק בשבט המאפוצ`ה נזקקה ממשלת צ`ילה למאמץ רב כדי למשוך מהגרים לחבל הארץ הפראי והמסוכן, ובשנת 1845 הודיעה כי היא פותחת את שעריה למהגרים מאירופה. כל מתיישב קיבלה חלקת אדמה עבורו וחלקה נוספת, קטנה יותר, עבור כל בן וכן פרה חולבת אחת, 500 בולי עץ, מסמרים, מחרשה, עזרה רפואית חינם לשנה ואזרחות צ`יליאנית.
מספר שנים לאחר מכן הגיעה לאזור קבוצה גדולה של מהגרים מגרמניה, והחלה להיאבק ביערות הסבוכים שכיסו את האזור. חלקם התיישבו באזור אגם יאנקיהואה (Llanquihue), כ-85 ק``מ מדרום לאוסורנו. אחרים הקימו 20 ק``מ דרומה משם את העיר פוארטו מונט (Puerto Montt). עיר הדייגים הזו הפכה לאחד המרכזים החשובים של אזור האגמים הצ`יליאני, והבנייה הגרמנית עדיין ניכרת בחלק מהבתים ומהכנסיות שבה ובעיירות שסביב האגם.
אגם יאנקיהואה עצמו נחשב לאחת מפינות החמד של האזור, וזאת בזכות הר הגעש אוסורנו (2,652 מטרים מעל פני הים), בעל צורת החרוט המושלם. ההתפרצות האחרונה של ההר התרחשה בשנת 1869, אך מבחינה גיאולוגית הוא נחשב פעיל. הר געש זה הוא חלק מעשרות הרי געש המאפיינים את רכס האנדים, שמקורו בהתרוממות שנוצרה לאחר ממפגש קרקעית האוקיינוס השקט עם הלוח היבשתי של אמריקה. החום והלחץ נמשכים גם כיום ומוצאים פורקן בהרי געש, במעיינות חמים וברעידות אדמה. ב-22 במאי 1960 תקפה רעידת אדמה אדירה את אזור האגמים ואת דרום צ`ילה. הרעידה החריבה כמעט לחלוטין ערים כמו ולדיביה, אוסורנו ופוארטו מונט, ולוותה בהתפרצות ארבעה הרי געש בו זמנית. גלי ענק שנגרמו כתוצאה מהרעידה חצו את האוקיינוס השקט והגיעו עד ליפן ולניו זילנד.
מדרום לאגם יאנקיהואה, לצד העיירה היפיפייה פוארטו ואראס (Puerto Varas), נמתחת דרך המובילה אל אגם טודוס לוס סנטוס (Lago Todos Los Santos). למעשה זוהי הדרך הימית מברילוצ`ה, שהוזכרה בתחילת הכתבה. אלו שיגיעו לצ`ילה בדרך זו ישוטו על אגם נאהואל הואפי (Nahuel Huapi) עד לקצהו המערבי, יחצו במעבר הגבול בתוך שמורת הטבע ויסנטה פרז רוסאלס (Vicente Perez Rosales) וישוטו באגם טודוס לוס סנטוס לכוון פוארטו מונט. הר הגעש אוסורנו משתקף באגם הירקרק, הנחשב ליפה שבכל אזור האגמים. שביל הטבע המעגלי שבמפלי פטרוהואה (Petrohue) עובר בין מפלים ונחלים קטנים ועטור בצמחי נאלקה וצ`ילקו (פוקסיה) אדומים.
אל הדרך הדרומית
הקרטרה אוסטרל (Caretera Austral), "דרך דרומית" בספרדית, משתרעת על פני כ-1,000 ק``מ מאזור פוארטו מונט ועד לוויה אוהיגינס (Villa O`Higgins), ועוברת בנופים פראיים של הרים, פיורדים, יערות ועוד. מעבורת שיוצאת מפוארטו מונט או מהאי צ`ילואה (ראו מסגרת) מובילה לצ`איטן (Chaiten) שעל הקרטרה אוסטרל, ומכאן ודרומה הופך האזור לגשום ולקריר יותר. כשעה נסיעה צפונה מצ`איטן שוכן הפארק הקטן והנחמד של עצי האלרסה (Alerce), מהמדהימים שבעצי העולם. עץ זה גדל בקצב איטי ביותר ומגיע לגיל מופלג (ביערות שמול פוארטו מונט ידוע על עץ אלרסה שחוקרים העריכו את גילו ב-4,200 שנה!).
נוסעים זריזים חוצים את הקרטרה אוסטרל בשלושה ימים. מקומות הלינה באזור בסיסיים בדרך כלל, אך הנוף המדהים והפראי מכפר על הכל.
בפארק הלאומי קיילאט (Queulat), הממוקם בדרך הקרטרה אוסטראל מדרום לעיירה פויוגואפי (Puyuguapi), נמצא קרחון שנחשב, בשל מיקומו, לאחד המיוחדים בעולם. הקרחון, שצבעו טורקיז, ממוקם על צוק בגובה של כ-200 מטרים מעל לערוץ, ומתחתיתו זולגים מפלים הנשפכים אל אגם קטן.
העיר הגדולה על הקרטרה אוסטרל היא קויאייקה (Coyhaique), אליה מגיעים באמצעות כביש אספלט העובר בשדות תורמוסים במגוון צבעים. אתר מעניין בקצה העיירה הוא סלע האינדיאני (Piedra del Indio), סלע גדול אשר נראה כפני אינדיאני.
השיט אל קרחון סן רפאל (Laguna San Rafael), הממוקם בקצה לאגונה מוארכת, הוא בין החוויות העוצמתיות (והיקרות) של המבקר בצ`ילה. הקרחון גולש לאורך 45 ק``מ מכיפת הקרח הצפונית היישר אל הפיורד המוארך. פיסות קרח שהתנתקו מקיר הקרח בן 30 המטרים צפות במי האוקיינוס ויוצרות ניגוד מרהיב לצמחייה הירוקה ולצוקים הכהים.
רוב המטיילים ממשיכים מקויאייקה עם הכביש הראשי אל תוך ארגנטינה, אך בוודאות ניתן לומר שלא חשוב לאן ילכו וכמה זמן יעבור – כל אזכור של אזור האגמים ושל הקרטרה אוסטרל ידליק מייד ניצוץ בעיניים, והגעגועים למקום הנפלא הזה ילוו אותם כל חייהם.
* פורסם במסע עולמי