מק - שיין, נציג הממסד השמרני של האי טרינידד, בתקופת השלטון הבריטי במאה ה-19, הכריז בחמת זעם כי לא ינוח ולא ישקוט למראה המחזות המבישים המתרחשים בקרנבל.
הוא מתאר נערות ערומות כמעט לגמרי, הקוראות תיגר על הצניעות וההגינות, והמונים הצורחים שירים פרועים ומוציאים שם רע לאוכלוסייה המהוגנת בעיקרה. עיינתי בדבריו של מק-שיין ודמיוני ניצת. החלטתי שעליי לראות במו עיני אם הקרנבל של היום דומה לקרנבל שמתאר מק-שיין בצורה ציורית כל כך.
הצטרפו לטיול קסום בטרינידד עם אקו טיולי שייט >>>
שורשי הקרנבל נעוצים באירופה העתיקה והפגנית, והוא יובא לאמריקה הלטינית על ידי האירופאים. הצרפתים, שהיגרו לטרינידד מן האיים הסמוכים בכדי לזכות בהקלות במסים, הם שהביאו אותו לאי זה. בימים ההם השתתפה האריסטוקרטיה הצרפתית הלבנה בתהלוכות, ואילו על העבדים הכושיים נאסר לקחת בהן חלק. אלה היו עומדים מן הצד וצופים באדונים הלבנים שהרשו לעצמם לפרוק, ולו לזמן קצר, את מוסכמות מעמדם החברתי הרם. הגברים הצרפתים נהגו להתחפש לעובדים בשדות קני הסוכר, וכשבידיהם לפידים דולקים, העמידו פנים שהם העבדים השחורים. הנשים הצרפתיות התחפשו למשרתות צבעוניות, ודמיינו לעצמן כיצד בעליהן, בעלי האחוזות, חושקים בהן, כפי שחשקו במולאטיות שעבדו תחת שוטם. רק בני המקום הצבעוניים, צאצאי בעלי האחוזות הלבנים ומאהבותיהן השחורות, היו חופשיים להשתתף בתהלוכות הקרנבל. אולם, נאסר עליהם לעשות זאת יחד עם הלבנים, או לצרף אליהם עבדים שחורים.
היום שונים פני הדברים. הקרנבל של ימינו שייך כולו לשחורים של טרינידד, והם אלה המעניקים לו את אופיו המיוחד. שחרור העבדים ב-1833 פתח בפני השחורים את החגיגות. כששוחרר שסתום הלחץ של כאביהם המודחקים ושמחתם המדוכאת, הם יצאו לרחובות ומילאו אותם בקצב ובהלמות תופים אפריקניים. הקרנבל הפך לחגיגה של חופש והתפרקות יצרית. למעשה, הבריחו השחורים את הלבנים מהקרנבל, שקודם לכן היה שייך להם בלבד. התחפושות החדשות העידו על המאוויים והתסכולים שאצרו בתוכם העבדים לשעבר. ברחובות החלו להופיע שודדים, שדים, לוחמים ואינדיאנים, אסירים בשלשלאות, עטלפים מוצצי דם ומומיות. כל האנטי-גיבורים של החברה האירופאית יצאו לאור בשמחת הקרנבל החדשה. המעמד הגבוה, שראה כיצד החגיגה נגזלת ממנו, הגיב בזעם על החופש המיני וההתנהגות הפרועה של העבדים לשעבר, וגייס לעזרתו את הכנסייה כדי לאסור זמנית את קיום הקרנבל.
מספרים שאת רעיון הנגינה על הפחים הם אימצו אחרי שהבריטים הותירו אחריהם אלפי חביות נפט ריקות. הכנסייה אמנם קיבלה את הכושים לחיקה לאחר שחרורם, אבל הפעילה עליהם לחץ נפשי ומוסרי והתנגדה למציאת פורקן בריקוד. החופש שניתן לשחורים היה מוגבל והדיכוי הכלכלי, הנפשי והתרבותי גרם במשך השנים להצטברות של אינסוף תסכולים. זאת, במיוחד לאור העובדה שבארצות מוצאם, במערב אפריקה, הייתה המוסיקה בדמם ומאז ומתמיד היוותה כלי ביטוי לביקורת חברתית.
מעניין לעקוב אחר התפתחות המוסיקה בטרינידד בכלל ובקרנבל בפרט, ולראות כיצד התפתחה הנגינה, הייחודית כול כל, על הפחים. בתקופת העבדות נאסר על הכושים להשתמש בתוף אפריקני, שמא יעבירו העבדים מסרים אסורים זה לזה. אחר כך הורחב הטאבו וכלל גם את מוסיקת ה"טמבו במבו" שנוגנה בהקשת מקלות במבוק ובקפיצות ביניהם. אך המסורת הארוכה של תרבות מוסיקלית עמדה לכושים. מנהיגי אפריקה הכירו בערכה של המוזיקה ככלי להבעת מחאה פוליטית, והתירו אותה במגבלות מסוימת, בסיפורים ובשירים.
את התפישה הזאת הביאו השחורים איתם לטרינידד והיא שעמדה מאחורי מוסיקת המחאה החדשה שנולדה שם והתפרסמה בעולם בשם "קאליפסו". מוסיקה זו נועדה להשקיט את הנפש ולשחרר את הגוף. מילות הקאליפסו חדות כדורבנות והן מלוות בקצב אפריקני פשוט. היום נאנחים אוהדי הקאליפסו המסורתי בגעגועיהם למוסיקה הקאריבית הוותיקה והטובה הזו. בתקופתנו, כשהפנים נשואות לאמריקה ופחות לאפריקה, וכשהכיסים מחכים להכנסות, שינה הקאליפסו את פניו. המוסיקה נעשתה אלקטרונית ורעשנית יותר, הריקוד החושני הפך לקפיצות והחשיבות הסאטירית של המילים נשתכחה. הקצב תפס את המקום הראשון. מוסיקה חדשה זאת נקראת "סוקה" וזמרי הקאליפסו הוותיקים נופלים ברשתה בזה אחר זה, וזונחים את המסורת.
בפברואר האחרון נחתתי בפורט אוף ספיין, בירת טרינידד, הישר אל תוך חגיגות הקרנבל. ליל הפתיחה נקרא ז'ובר, והוא מתחיל בשתיים אחרי חצות בתהלוכה עליזה. קודם לכן נערכת התחרות השנתית של זמרי הקאליפסו . הכישרונות הצעירים מופיעים בשמם האמיתי ואילו הוותיקים מתהדרים בכינויים צבעוניים שאימצו לעצמם. אפשר למצוא שם את "סופר בלו" שמלהיב את הקהל בשיר "תפוס משהו ונפנף בו", ולראות כיצד מתמלא היציע במטפחות צבעוניות שהקהל מניף מצד לצד. ה"שומר" עולה על הבמה במדי צבא עם ארבעה מלווים ושומרי ראש, ובצעדי "דאווין" שר בשקט את מחאתו נגד החדשות הרעות בעיתונות ומבקש:" ספרו לי משהו טוב". זמר המכונה "סטאלין השחור", כשמו כן צבעו, פרט לשיער וזקן מלבינים ובגדים צבעוניים להפליא, סוחף את כולם ב"הכושי רוצה לחגוג" וזוכה במקום הראשון בתחרות. ברחובות חוזרת ה"סוקה" ושולטת בעניינים. מתוך רמקולים ענקיים בוקעת מוסיקה חיה המושמעת מעל גבי משאיות ענק המצוידות במגברים רבי עוצמה. רק פה ושם מגיחה להקה טרינידדית אותנטית בצליל עדין ומיוחד, ומנגנת על מבחר של חביות ריקות, בסגנון ה"סטיל בנד". אני נזכר במק-שיין, שהתלונן על הרעש המפר את שלוות האזרחים הטובים ועל הלהקות המשתמשות בכלי נגינה חסרי אלגנטיות כמו קופסאות מלח ודלועים יבשים.
כיצד נולד רעיון הנגינה על פחים? ב-1935 עוד עמד בעינו איסור השימוש בתוף אפריקני, והלהקות נאלצו להסתפק בהקשת ענפי במבוק. ביום הפתיחה של הקרנבל ההוא, יצא להקה אלמונית ושמה "אלכסנדר" עם חידוש - היא צירפה בפעם הראשונה קופסאות שימורים וביסקוויטים ריקות לנקישת הבמבוק. החדשה פשטה כאש וביום השלישי של הקרנבל עברו כל הלהקות הבמבוק לפחיות השימורים. במלחמת העולם השנייה אסרו על עריכת חגיגות הקרנבל בטרינידד. אך המלחמה באירופה הייתה רחוקה ולא העסיקה את תושבי האי, שהתפנו לשכלל את הנגינה בתופי הפח. מספרים שאת רעיון הנגינה על פחים הם אימצו אחרי שהבריטים הותירו אחריהם אלפי חביות נפט ריקות. המוסיקאים של טרינידד פיתחו טכניקות שונות כדי להעשיר את מגוון הצלילים. הם דפקו על הפחים בפטישים ורקעו בהם, ובסופו של דבר יצרו כלי נגינה מדהים - חבית שיכולה להשמיע אוקטבה שלמה של צלילים על חצאי הטונים שבהם. כך נולדו מערכות חביות של צלילי בס, חביות של צלילי אלט וראשי חביות עם הצלילים המובילים. בהדרגה הפך התיפוף הנאיבי על חביות פח בודדות לנגינה של תזמורות גדולות ומתוחכמות, בנות עשרות משתתפים, המבצעות כל מנגינה - משירי קאליפסו קלילים ועד ליצירת קלאסיות מורכבות. בשנות החמישים יצאו תזמורות ה"סטייל בנד" להופעות מחוץ לאי הקטן וזכו בפרסום עולמי. לפני כשנתיים, במלאות מאתיים שנה למהפכה הצרפתית, הופיע האמן הצרפתי המפורסם, ז'אן מישל ז'אר, בהרכב של זינטיסייזר וחביות מתכת, והציג אותם כשתי ההמצאות הגדולות של המאה ה-20 בתחום המוסיקה.
נגני החביות הוותיקים הולכים ומזדקנים, אך להקות הנוער הצעירות ממשיכות את דרכם. גם נערות צעירות משתלטות על מערכות החביות הרקועות, ולעתים מתופפות במומחיות על חמישה שישה תופים הכלולה במערכת שכזו. בתקופה שלפני הקרנבל מוקדש ערב שלם לתחרות בין עשרות להקות צעירות וותיקות, המפליאות ביצירות הקאליפסו מעל גבי משאיות ארוכות ובמות ניידות, הנדחפות בידי אוהדים וחברים.
כמעט האיר היום כאשר נחלשה המוסיקה והתמעטו העומדים על רגליהם ברחובות. חזרתי למלון מהמהם את להיט השנה בקרנבל: "סנט אחד, חמישה סנט, עשרה סנט דולר", מנסה לשווא לנוע כמו אותה נערה שחורה שראיתי ברחוב, בעלת החיוך המקסים והבטן הגמישה. לאחר מספר שעות שינה מועטות, ירדתי ל"קווינס פארק" (מרכז אירועי הקרנבל) כדי לראות את קרנבל התחפושות.
בקרנבל ניתן להשתתף בכמה אופנים: לעמוד בצד ולהתבונן, לתקתק במצלמה, למחוא כפיים ואפשר גם לשמוח ולרקוד מבלי להתחפש. אך אין ספק שמי שרוצה להיכנס לקרנבל ב"ראש טוב" - יעשה זאת בעזרת תחפושת. לבוש של מולאטית חושנית, אנדיאני פראי, או מלח בגילופין יעשו את המלאכה. שוב אני נזכר במק-שיין שטען שמרבית האורגיות הפרועות של לילות הקרנבל נעשות בחסות המסכות ותחפושות, ותמה האם צדק או לא. שמא היתה זו הסיבה להצעתו לאסור על האנשים להתחפש? למגוון התחפושות אין סוף. יש פשוטות שניתן להכינן ברגע האחרון וכמעט ללא הוצאות: תחפושות של אינדיאנים לוחמים או של שדים, שכול שדרוש להכנתן הוא חצאית קצרה או צבעים למריחה על הגוף ועל הפנים. אבל מי שבוחר בתחפושות מפוארות מתחיל בהכנתה חודשים ארוכים לפני הקרנבל. מבחר חומרי הגלם לתחפושות הוא גדול: בדים צבעוניים שקופים למחצה, קטיפה מבריקה, נוצות צבעוניות, מקלעות של חרוזים, קישוטי מתכת נוצצים ופתיתי מראות מבריקים ועוד ועוד.
מכיוון שעלות התחפושות גבוהה, ועלולה להגיע לסכומים שבין אלף לחמשת אלפים דולר, מחפשים המשתתפים חסות ותמיכה של גופים מסחריים. בין הדמויות הנבחרות לתחפושות אפשר לראות חרגולי ענק, דרכון אגדי או פרפר מופלא. את אלה מרכיבים על גבי שלד של חוטי ברזל, ואז מחפשים מתנדב אמיץ שיישא את כול הכבודה על גבו, וגם יחייך בחום היום ובזיעת הלילה. אבל המאמץ כדאי ואף נושא פרסים. אני זולל קרנבלים ותיק. ראיתי את הלמבדה הברזילאית ואת הטמבור הוונצואלני, וחשבתי כי ראיתי הכל. אבל כאן בטרינידד, עמוק בתוך הלילה, אחרי שעות של קרנבל עליז ובירות אינספור, אל מול ה"סוקה" הקצבית והזוגות הרוקדים בצמידות חושנית, הרגשתי עצמי כמו נער מקהלה תמים. באירוניה מסוימת, חשבתי שוב על מק שיין.