תמיד רציתי להגיע רחוק. הכי רחוק שאפשר.
לאו דווקא בהשגים בספורט, בלימודים או באתגרים אינטלקטואלים. רחוק פשוטו כמשמעו, רחוק במובן הגאוגרפי - הכי רחוק, לקצוות עולם. כשהייתי בת עשר ומצאתי את האפיקומן , בקשתי את הבקשה שהיתה בשבילי הכי הכי- "אני רוצה לנסוע לחוץ לארץ". רציתי לנסוע למקום אחר. אז, בראשית שנות ה-70 של המאה העשרים לא היו "דילים", לא "קפצו" לסוף שבוע לאנטליה ומי שכבר נסע לאירופה הקלאסית הביא מתנות לכולם.
בואו לחקור את צ'ילה עם אקו טיולי שייט >>>
המסע בו מדובר התחיל למעשה, בקפריסין
עד היום אני יכולה להרגיש את דפיקות הלב המואצות שלי כשאבא הגיע ערב אחד בחודש יוני ובידו מעטפת פלסטיק ועליה ציור של אוניה. בתוכה היו ארבעה כרטיסי נסיעה באוניה לקפריסין, בחופש הגדול. נוסעים לחוץ לארץ ! (אז זה עוד לא היה קיים "חו"ל").
הנשימה נעתקה, הראש הסתחרר והאושר היה כה גדול, שברור לי שזו בדיוק התחושה אותה אני משתוקקת לשוב ולחוות, מחפשת שוב ושוב בארצות רחוקות ומוצאת רק שרידים קלושים. ריגוש ראשוני שכזה לא חוזר על עצמו.
הפלגנו לקפריסין המקסימה של 1971, זו שהיתה ערב סכסוך דמים שיחלק גם אותה לשתי מדינות. נסענו בשיירה של האו"ם לחופי פמגוסטה הבתוליים, עלינו לפסגת הרי טרודוס, בקרנו בניקוסיה ולרנקה ואני התמכרתי. התמכרתי לעולם הגדול.
זו היתה הקדמה לסיפור האמיתי המחייב קפיצה בזמן של עשרים ושבע שנים קדימה ומעבר ליבשת אחרת ורחוקה - אמריקה הדרומית.
בתחילתו של הסיפור אני מוצאת את עצמי בפונטה ארנס, פטגוניה, החלק הצ'ילאני , בצד המערבי של מיצרי מגלאן. זהו סוף הטיול שלי בדרום אמריקה וזה עתה ספגתי אכזבה קשה.
התברר לי שלמרות שהגעתי במיוחד כדי לראות אותם, הרי שכמעט כל הפינגווינים נטשו את האזור.
מושבות הפינגווינים היו ריקות.
היה זה ה- 20 באפריל והחורף המתקרב הבריח אותם.
אז הנה אני כאן, בעיר הידועה בעיקר בנמל שלה ובהיותה אזור פטור ממכס, נחתתי בה אחרי טיסה מדהימה מסנטיאגו, מעל נופי אגמים וקרחונים מרהיבים שמעולם לא ראיתי כמותם - ואף לא פינגווין אחד נשאר בסביבה!
לאמיתו של דבר רוב התיירים באים לפונטה ארנס כדי להנות מהטבע או, ללכת בעקבותיו של ברוס צ'טווין וספרו "בפטגוניה" (ספר שהושפע מסיפור חייו של צ'רלי מילוורד, שטירת האבן שלו משמשת עדיין מוקד משיכה בעיר). או לקנות משקאות חריפים, סיגריות ובשמים פטורים ממכס. (כן, ממש כמו כמה מהישראלים שנוסעים ל"דיל" בתורכיה...) - אני, כזכור, הייתי מעוניינת בפינגווינים בלבד...
עיון מדוקדק במפה והתייעצות, בעיקר בשפת סימנים (עקב חוסר בשפה משותפת), עם הבחורה האדיבה בלשכת התיירות, הובילו אותי למסקנה שמכיוון ש: א. אין פינגווינים. ב. לא קראתי את הספר של צ'טווין. וג. אין לי כסף לבזבז ב"דיוטי פרי". הרי שנקרתה הזדמנות להגיע ל"רחוק" נוסף. סוף העולם המיושב כפי שמכירים אותו הצ'ילאנים. פורווניר Porvenir העיר היחידה (5,000 תושבים) בחלק הצ'ילאני של Tierra del Fuego ולפיכך היישוב הצ'ילאני הדרומי ביותר - הישג התפור ממש עלי.
מפונטה ארנס לטיירה דל פואגו ניתן היה אז להגיע רק בהפלגה במעבורת. זו יוצאת פעם אחת ביום, השכם בבוקר ולאחר הפלגה של למעלה מ-3 שעות, מגיעה לנמל של פורווניר, שמאז שהוקמה לפני למעלה מ-100 שנה על ידי מהגרים יוגוסלבים, שימשה כתחנה למעבר כבשים ותוצרתן אל ומן היבשת.
למרות שלמחרת כבר הייתי אמורה לטוס חזרה לסנטיאגו ומשם ארצה, לא יכולתי לוותר על ההזדמנות לסמן עוד קצה במפה שלי. בקור העז של שש בבוקר עשיתי דרכי לנמל ומצאתי את המעבורת, בין עשרות ספינות הדייג והמטען שגדשו את המעגנים. לומר את האמת היא נראתה חלודה מעט, בוודאי שלא ספינת שעשועים או תענוגות, אבל זה מה שיש. בדיוק לא אופייני לחלק זה של העולם יצאנו לדרך בשש וחצי - כמו שנכתב על הלוח בכניסה לנמל.
ישבתי על הסיפון כשאני מסתכלת סביבי ומקשיבה, בעיקר לשקט. אחרי שהנמל של פונטה ארנס נעלם מאחורינו והתרחקנו מהיבשה, היינו בליבם של מייצרי מגלאן ומסביב - שקט מוחלט. חוץ מהלמות מנוע המעבורת לא נשמע אף לא רחש - דממה מוחלטת וחוויה נדירה לאוזן מערבית.
אבל כמה זמן אפשר להנות מדממה ונוף מהמם של מים כחולים עד קו האופק?
בדיוק אז עלה לסיפון רב החובל, והוא ממש כמו בסיפורים. גבוה, כתפיים רחבות, זקן ומקטרת, כן - ממש קפטן נמו בכבודו ובעצמו.
הקפטן קלט אותי מיד, ניגש והציג את עצמו באנגלית "נעים מאד, קפטן רודריגז-אורטיז" (בדרום אמריקה, בניגוד לספרד, מי שמשתמש בכפל שמות המשפחה בא כנראה, ממשפחה טובה). הגילוי הנעים הבא היה שהקפטן דובר אנגלית.
למרות העלבון הצורב על כך שזוהיתי כל כך מהר כתיירת, התעניינתי לדעת איך הוא ידע שאני אכן כזו.
" נו טוב", הוא אמר, "את כל שאר הנוסעים אני מכיר, הם קבועים, מי כבר נוסע לפורווניר בעונה הזאת ומה כבר יש לחפש שם?".
בשיחה שהתפתחה סיפרת לקפטן שאני מישראל, מבקרת חבר בצ'ילה ועל משיכתי לקצות העולם. אותו זה שיעשע. הוא לא בדיוק מבין מה הצורך הזה במרחבים. טוב, למי שבא ממדינה שאורכה למעלה מ-4,000 ק"מ ובילה את 40 השנה האחרונות בהפלגות בכל רחבי הגלובוס זה באמת עיסוק בפרטים....
לאחר שלוש שעות של הפלגה הגענו לפורווניר. הנמל מזכיר את פאתי נמל יפו בימיו הלא כל כך יפים, למרות ששימש במשך שנים להובלת כבשים ואנשים אל ומהחוות הפזורות לאורך מיצרי מגלאן.
פריקת המטען, הן הסחורות והן האנשים, ארכה כ-15 דקות. את מרבית האנשים באו לפגוש קרובי משפחה או מכרים ואילו אני, וכך גם עוד שני נוסעים, נכנסנו למיניבוס היחידי שהמתין ליד הרציף. נופפתי לשלום לקפטן שעמד על הסיפון מעשן מקטרת ויצאנו לדרך.
כמו מרבית הכבישים בטיירה דל פואגו הכביש הוא לא יותר מדרך חצץ מעלה אבק שבסופו התגלתה פורווניר - מקום עגום למראה. מיקבץ של בתים אפורים, רובם בעלי גגות פח, מרוכזים בעיקר סביב ככר לא גדולה אחת ולאורך שלושה רחובות. קשה למצוא סימנים וסיבות מדוע נקרא המקום בשם מלא התקווה - "העתיד". נהג המיניבוס הוריד אותנו בפינת הככר המרכזית הנקראת, כמו בכל עיר המכבדת את עצמה באמריקה הלטינית "פלאצה דה ארמס". מכיוון שידעתי שהמעבורת מפליגה חזרה לפונטה ארנס בשעה שתיים בצהריים, קבעתי עם הנהג, בעזרת תנועות ידיים, העוויות פנים ומעט המספרים שידעתי בספרדית, שיאסוף אותי ממש מאותו מקום בשעה אחת וחצי. או כך לפחות חשבתי שקבעתי.
שמחה וטובת לב פניתי לסייר בעיר. השעה היתה קרוב לעשר בבוקר, וחוץ מפלוגת חיילים מבסיס חיל הים הסמוך של צבא צ'ילה, לא נראה איש ברחובות . אפילו לא כלב, גם לא חתול. במשך שלוש השעות שהסתובבתי בפורווניר ראיתי אולי ארבעה אנשים, שלוש מכוניות ושני טרקטורים. כולם חרישיים ומנומסים, נעלמים במורד אחת הדרכים שיוצאות מהככר בענן אבק כבד.
ה"אטרקציה" היחידה בעיר הוא מוזיאון קטן, המוקדש לטיירה דל פואגו ומציג גם מומיה שלמה שנמצאה באזור. וזהו, שום מוצג מעניין נוסף. אכלתי סנדביץ' בקפטריה ריקה ויצאתי לסקור את ככר העיר.
בשעה 12 בצהריים נראתה ככר העיר נטושה לחלוטין, והדממה שמסביב -. מוחלטת. נזכרתי במריבות שלי עם השכנים במרכז תל אביב על גובה הדציבלים במערכת ההגברה שלהם, ברעש האוטובוסים ברחוב אלנבי וצעקות הילדים בגן מאיר. הו, שלווה מבורכת. סוף-סוף מנוחה לאוזניים ולעור התוף. אבל משהגיעה השעה אחת וחצי, מועד האיסוף על ידי המיניבוס, והשקט נמשך - התחלתי לחשוש. מחוגי השעון שעל מגדל הכנסיה התחילו להתקדם לעבר השעה שתיים.
למרות הקור העז, התחלתי להזיע. המחשבות הציפו את הראש - איך לעזאזל אגיע בזמן למעבורת ? המרחק לנמל הוא כ-10 קילומטרים, זאת המעבורת היחידה היום, עם הקפטן הדייקן הזה היא תפליג בדיוק בזמן ולי יש כרטיס טיסה למחר מפונטה ארנס צפונה, אין לי יותר משווה ערך ל-10$, כאן אין כלום ואף אחד...הנה אני עומדת להיתקע בסוף העולם.
הסתכלתי סביב בייאוש, אין נפש חיה, ובטח לא כלי רכב.
על הבניין החדש ביותר מסביב לככר היה רשום Ayudamiento באותיות גדולות וחגיגיות. לא היה לי מושג מה זה, אבל הייתי מיואשת. נכנסתי לבניין והתחלתי לדפוק על הדלתות. מהחדר השלישי שעל דלתו התדפקתי באה תשובה "adelante" - (היכנסי). בפנים ישבה צעירה משועממת למראה. כמעט ופרצתי בבכי. שאלתי אם היא מדברת אנגלית. כמובן שלא. כנראה שמראה פני המיואשות גרם לה לעשות מעשה. היא סימנה לי לבוא איתה ויחד עלינו לקומה השניה של הבניין, שהתגלה כעיריית פורווניר. היא נקשה על דלת כפולה מכובדת למראה, נכנסה, ואני אחריה. בקצה החדר, מאחורי שולחן ענק, ישב מישהו. התנהלה שיחה מהירה בספרדית, והמישהו קם, התקרב אלי, הושיט יד ללחיצה ואמר : Jose Santamaria, Mayor How do you do, I'm . הו, תודה לאל, מישהו מדבר אנגלית. מיד פתחתי בשטף הסברים על מה שקרה ומה שיקרה אם לא...
How do you do, חזר ראש העיר בליווי חיוך, ואני הבנתי - זאת כל האנגלית שלו.
וכשהייאוש גדול, נוקטים באמצעים קיצוניים. תפשתי את ראש העיר ביד, גררתי אותו לחלון, הצבעתי על הככר הריקה ובתערובת של עברית, אנגלית וספרדית אמרתי לו :
No taxi!!
Need car to Puerto, ahora mismo! Muy importante
דחוף!!
עד היום אינני יודעת איזו מהשפות עבדה, אולי המבט המיואש, אבל עובדה היא, שראש העיר של פורווניר רץ לחדר הסמוך, הביא ספר טלפונים צנום, הציץ בו והתחיל לחייג. לאחר השיחה השלישית הוא הסתובב אלי, חייך ואמר Viene ahora mismo , (הוא בא עכשיו) רץ החוצה ואני בעקבותיו. מבית בעבר השני של הככר יצא, גם הוא בריצה, גבר בשנות ה-60 לחייו כשהוא רוכס את המעיל. הוא נופף לעברנו ונכנס למונית שחנתה ליד הבית. ברקע נשמעו פעמוני המגדל- שני צילצולים. ראש העיר דחף אותי פנימה לתוך המכונית כשהוא חוזר על How do you do, I'm Mayor , טרק אחרי את הדלת ואנחנו יצאנו בנסיעה מטורפת לפני שהיה לי זמן להודות לו.
הנהג נראה כמי שהתעורר רק עכשיו משינה עמוקה, עובדה זו לא הפריעה לו ללחוץ על דוושת הדלק ולגמוע את עשרת הקילומטרים לנמל במהירות של 100 ק"מש (על דרך חצץ!).
כשהגענו לנמל הורה השעון שלי על השעה שתיים ועשרה. פחדתי להסתכל למקום העגינה של המעבורת, הנהג עצר בחריקת בלמים בקצה הרציף- ושם היא היתה, המעבורת, ממתינה רק לי.
באמת, פשוטו כמשמעו.
כשאספתי מספיק אוויר כדי להודות לקפטן על שלא הפליג בזמן הוא השיב לי :"את היית התיירת היחידה, באת בלי מזוודה, ברור לי שאת חוזרת לפונטה ארנס, לא הייתי משאיר אותך כאן...."
וזה הסיפור שלי על איך כמעט ונתקעתי בקצה העולם, ועל איך למדתי כמה חשוב לדבר שפות זרות.