מסע רכבת למהפכה הקובנית בת ה-50
המהפיכה בת חמישים
אלפי צעירים וצעירות גדשו את כיכר המהפכה בעיר הוואנה. מוזיקה מחרישת אוזניים בקעה מהרמקולים המיושנים שהוצבו מצידי הבמה. להקות סלסה וזמרים ידועי שם עלו וירדו מהבמה בזה אחר זה. אלכוהול זרם בשפע, הלחות ליטפה את הרוקדים. שעת לילה מאוחרות והחגיגה בעיצומה. דורות של משיכה בין-מינית, מזג אוויר חם ושמחת בשרים, הביאו לאבולוציית בגדים, שסופה במיזעור ובמיחשוף. בלילה שכזה ניתן להתרשם משרירי הגוף המסלסים בהנאה לקול מוזיקה קופצנית.
נופים עוצרי נשימה במרכז אמריקה, הצטרפו לשייט לקובה עם אקו טיולי שייט >>>
יום הצעירים חל היום. כמו בכל שנה, מאז הקמתו של ארגון הצעירים, נחגג היום המוקדש לצעירי קובה, באירועים רשמיים ומסיבות המוניות. האירוע הרשמי התקיים ערב קודם, בכיכר "הר הדגלים", הממוקמת על המלקון, הטיילת הארוכה והמפורסמת של הוואנה, בירת קובה. בניגוד למסיבה, האירוע היה מועט אנשים, ואת מרבית הנוכחים אספה הממשלה בקושי מבין תנועות הנוער ועובדי הממשל. דגלי קובה קטנים חולקו לנוכחים ואוחזיהם ניפנפו בהם בחוסר חשק בולט, אי מתי שהתבקשו לכך.
ובחזרה למסיבה. מבין הגופות המיוזעים, אני מבחין בשוטר, מדיו מצוחצחים למשעי והוא מדקדק במעשי הרוקדים. מלמעלה, מפוסלת על קירו החיצוני של משרד הממשלה הצמוד, משקיפה דמותו הנצחית של צ'ה גווארה. נראה הוא כמהרהר על המהפכה הקובנית, שתחגוג בתחילת השנה הבאה חמישים שנה לקיומה....
מוזיקה של מהפכה בגיל העמידה
אלברטו, בעל הבית בו התארחתי, הנו פנסיונר של הצבא. שירת באנגולה כשנתיים, עניין נפוץ בקובה. לאחר שובו, החליף את ביתו הקודם שהיה גדול ויפה יותר, בבית הנוכחי. בביתו הישן החשמל עבד במשמרות - 8 כן, 8 לא. בגלל שרצה לעסוק באירוח ביתי, היה מחויב לספק לאורחיו חשמל רציף. החלפת בתים מתבצעת בידיעת ואישור הממשלה. הבתים, חובקים בין כתליהם את זכרונות האנשים הרבים שדרו בתוכם, משמרים את עברם ושורשיהם הנעוצים עוד בימי הקולוניאליזם של המאה ה 16. כמו האנשים, כך גם הבתים מטים להתפורר וצועקים לשמיים.
בראשון לינואר 1959 נכנסו לפאתי הוואנה כוחות המהפיכה בפיקודם של פידל קאסטרו וצ'ה גווארה. הם התקבלו בפרחים ונשיקות. הבטחה ל"קובה אחרת" שלטה בעיר ובמדינה כולה. קיוו למהפכה שתחזיר את קובה לעמה. הלאה השלטון האמריקאי הרקוב והמושחת, ויוה לה רבולסיון!
באקדמיה לתארים מתקדמים לאמנות ומוסיקה, לא רחוק משכונת בתי השגרירים מירמאר, הלימודים נמשכים כסדרם. שטח האקדמיה גדול מאוד והמוסד מטופח למדי במונחים קובניים. למעשה, זהו מגרש גולף לשעבר, והמבנה הראשי היה פעם מלון פאר. עדיין ניתן לראות את הלובי לשעבר, בו שורשי עצים מתעקלים בינות למדפי העץ המתפוררים. קולות תופים עולים לעברי מהמרחבים, בוקעים מעברו של עץ פיקוס ענק. בהתקרבי, אני מבחין באיש צעיר, עונד עניבה אך נטול חולצה, מתאמן באדיקות בתיפוף מסובך על מערכת תופים, שהוצבה בצילו של העץ הנדיב. ומיד מצטרפת מלודיה נעימה של סקסופון מתוך הבניין הנטוש שמשמאל. מוזיקת טבע ואדם, דו מקפץ וסול מלבב, הם גאוות המוסד המפורסם, אליו מגיעים ללמוד סטודנטים מכל העולם.
חמישים שנה לאחר אותו נצחון מסעיר, המהפכה מוצלת באור דמדומים. צ'ה כבר הספיק למות בבוליביה, פידל כבר עבר ניתוח בטן מורכב, שממנו, יטענו הקונספירטורים, לא יצא חי. נשאר ראול קסטרו, אחיו הצעיר של פידל, שמנהל היום בפועל את המדינה הענייה. וגם הוא כבר לא ילד, וחגג לא מזמן את יום הולדתו ה 76.
מהפיכה על כוס קפה
לקראת ערב אני מנצל זמן פנוי לישיבה מתרפקת על מדרגות בניין הקפיטול המפורסם, צופה בקבוצת קפאורה לוחמים ריקוד מהפנט. מעט לפני השקיעה, הגיעה שוטרת והודיעה על סגירת המבנה, על מדרגותיו. אני חוזר לביתו של אלברטו בהוואנה הישנה. אלברטו הוא הטבח בבית. מאכליו נפלאים, אך מתוק מכולם הוא הקפה השחור אותו הוא מכין באהבה רבה. ניחוחות ילדות של פולי קפה קלויים מגיעים לאפי. לאחר שהפולים עשויים היטב, הם נטחנים ומועברים, ביחד עם מים חמים, דרך מכשיר הכנה קטן. טפטוף דקיק של קפה עז ממלא את הכוס לאיטה. הטעם חזק ומתקתק, תאווה לחיך.
בבוקר הופיעה במטבח הבית אישה זרה. אין הדבר נדיר בקובה, שאנשים זרים מופיעים בביתך לפתע, מי לעזור, מי להיעזר. יש שבאים לכבס, יש שבאים לבשל, תלוי בחוסר וברצון. ויש את אלו שבאים סתם לדבר, להתעניין. החיים בקובה עזים וקשים, אך מתובלים במתיקות של שותפות ואהבה.
המהפכה היא קודם כל סיפור גבורה בלתי ייאמן על אחד עשר לוחמים שכבשו מדינה. אחד עשר איש, מתוך תשעים, שרדו את הנחיתה הקשה של היאכטה "גרנמה" במפרץ הבוצי בדרומה של קובה, ב 1957. בטיסטה, המושל הרודן והמושחת מטעם ארה"ב, ידע על הנחיתה הצפויה ושלח צבא על מנת ליירט את הנחיתה. למוד נסיון היה בטיסטה, שהרי שנתיים קודם לכן, הסתיים בטרגדיה נסיון השתלטות של פידל קאסטרו על מבצר המונקדה בעיר סנטיאגו דה קובה. מורדים רבים נהרגו בקרב, ועוד יותר נשפטו למוות. במהלך משפטו, חקק עצמו פידל בהיסטוריה כשאמר לשופטיו "עשו מה שאתם רואים לנכון, לי זה לא אכפת. אותי תשפוט, ולי תמחל, ההיסטוריה עצמה" (תרגום חופשי). עונשו של פידל קסטרו היה הגליה למקסיקו. לו ידע אז בטיסטה כי שנתיים אחר כך יחזור קסטרו לקובה דרך הים, אולי היה פועל אחרת.
רכבת משפחתית
נסיעה ברכבת מהוואנה דרומה, לכיוון סנטיאגו, היא הרפתקה מפוקפקת לוגיסטית אך רווית חוויות. לאחר ארבע שעות המתנה שגרתיות עד לתיקונו המלא של הקטר, עלינו לקרונות. מולי עלתה משפחה - הורים זקנים, שני בנים צעירים ובת אחת, שלא מזמן זכתה להיות אמא טרייה לתינוק. הבת ניהלה את העניינים ביד חזקה והושיבה את הוריה ואחיה בצעקות רמות. לאחר שוך הסערה התיישבה מולי והניקה את תינוקה. עם רדת הלילה, הספיקה ליצור קשרים אינטימיים עד מאוד עם בחור מזדמן. למרות התינוק שבחיקה, התקרבו הם עד מאוד לכדי מימוש...
אוהבים לאהוב בקובה, ולא יראים מיחסי המין הנלווים לכך. את פירות השמחה מקבלים בהבנה והשלמה. אני נזכר כיצד מריה, עוזרת הבית מברקואה, סיפרה לי כלאחר יד שאבי ילדה בן ה 13, מתגורר רק שני רחובות מביתה. "האם הוא עוזר בגידול?", שאלתיה. "לא", ענתה בתמיהה, "הוא לא גר עימנו, הוא גר עם אישה אחרת. יש לו ילדים אחרים לפרנס". "וזה לא הפריע לך שהוא ככה קם ועזב?" התעקשתי. "לא", ענתה בכנות, "אמרתי לו שאם הוא רצה ללכת, שיילך. אז הוא הלך, “.Se fue, חתמה את דבריה.
סנטה קלרה והצה
בעיר סנטה קלרה, שעטות הסוסים וגלגלי הכיכרות מהדהדים ברחוב הראשי. באין כסף למכוניות, סוסים וכרכרות מהווים תחליף הכרחי. בדרך לטרמינל האוטובוסים, עוברים דרך רחוב מתקני המצתים. בעזרת כלי עבודה ייחודים ומקצוענות רבת שנים, מציתים ישנים, חד פעמיים במערב, זוכים כאן לרסטורציה מלאה.
אני בדרכי לאנדרטה של צ'ה, גולת הכותרת של העיר המנומנמת. בגולה במקסיקו פגש פידל את צ'ה, שיהווה בעבור רבים בקובה, ועוד לרבים יותר בעולם כולו, את המודל המושלם של אידיאולוג, מפקד ואיש מופת. איש ללא פשרות, ששנים לאחר הנצחון, נטש משרת שר נוחה לטובת הפצת לוחמת גרילה בקרב מדוכאי אפריקה ובוליביה. שם, בתנאי שטח קשים בג'ונגלי בוליביה, מצא את מותו ע"י סוכן CIA.
במשאית הישנה, התחליף לאוטובוס שאינו בנמצא, מצטופף עימי זוגי מחובק. הוא צעיר, היא כבר לא. הוא מחזיק ביד אחת את קורת התמיכה, בל ייפול. היא מחזיקה בו ביד אחת, בל תיפול. מדי פעם היא מגניבה לעברו חיוכי אהבה, קנאת בודדים.
במרכז האנדרטה הענקית, על ראש עמוד אבן גבוה, זקוף פסל ברזל של צ'ה ורובה בידו. בסנטה קלרה נחלו המהפכנים הצלחה משמעותית ראשונה, כאשר תפסו במבצע מזהיר רכבת אספקה של צבא בטיסטה. מעודדים וחמושים, יצאה מסנטה קלרה המתקפה, בראשות צ'ה, שהביאה את הנצחון הסופי, לפני חמישים שנה. למרגלות האנדרטה ממוקם חדר זכרון, ולצדו מוזיאון מרשים המציג את צ'ה במלוא הדרו - רופא, הרפתקן על אופנוע, מהפכן, מצביא צבאי, שר ומנהיג פוליטי.
בעיר, מנגנים במועדון השכונתי. איש עם צ'לו ואישה עם גיטרה, מלווים בשלושה אוחזי מרקס ושני מתופפי מרים הנעימו את בית הקהילה בשעת בין ערביים מנומנמת. ההרכבים הקובניים מרובי משתתפים, ולפיכך המוזיקה המופקת עשירה ומורכבת יותר. הלהקה פוצחת בשיר הידוע והמרגש על ה"קומנדנטה", המפקד צ'ה גווארה. Hasta siempre comandante!, איתך לעולם, המפקד! מילות השיר מצמררות בי. העובדה כי הוא מת כבר ארבעים שנה לא מעמעמת כהוא זה את הכמיהה לגיבור האלמותי, גם לא בעיני אלו שנולדו זמן רב לאחר מותו.
מילה על חינוך בריאות תרבות וספורט
בבית הספר בעיירה רמדיוס, המנומנמת מזה כמה מאות שנים, ביקרתי בבית ספר מקומי. בית הספר מטופח בקנה מידה קובני ובחזית הכניסה יש עבודות של הילדים, המוקדשות לנושאים שונים. המורה מצביעה על פינה ובה תצוגה של הציוד אותו מקבל כל תלמיד - עפרונות, טושים, צבעים, מחברות. התלבושת האחידה מסובסדת עד חינמיות, לא יותר מ 20 ילדים מאכלסים כיתה, ויש בנמצא מחשב ווידאו. הילדים אמנם מחונכים היטב, אך זה לא מפריע להם להיות מלאי שמחה וגיל.
במעלה הרחוב, בספרייה המקומית, חוגגים את חודש סרוונטס. הטיפ החודשי, כתוב על פיסת נייר ישנה, מיידע על כך ששקספיר וסרוונטס נפטרו באותו היום ממש.
דבר ראשון שעשו קברניטי המהפיכה לאחר הנצחון היה השקעת כל משאבי המדינה בחינוך, בריאות ותרבות. פעם אף צוטט פידל באומרו "אצלנו בקובה, אפילו הזונות אקדמאיות". למרות הציניות שבדברים, יש בהם אמת. מיגור האנלפבתיות היה בין הפרוייקטים הלאומיים החשובים לאחר המהפכה. כיום, קובה מתגאה באחוז אנאלפביתיות מזערי, נמוך בהרבה ממרבית ארצות המערב. בימים בהם פסגת ההשגיות מתמצה באי-הדחה מריאלטי זה או אחר, יש נחמה בידיעה כי בקובה, כל כיכר בכפר ועיר, מתגאה בבית שח, בו לוקחים חלק פעיל בוגרים וילדים מכל הגילאים.
כמו החינוך, כך גם הבריאות בקובה נחשבת בין הטובות בדרום אמריקה, ורופאים רבים באים לקובה להשתלמויות. עם זאת, בסופו של יום, בתי המרקחת הרבים חסרים תרופות בסיסיות וחיוניות.
תחרות איגרוף במועדון מקומי מושכת קהל. במת עץ מאולתרת תחומה בין שני קירות חשופים של צידי בניין, מציגים לראווה התפוררות כללית. ילדים במכנסי התעמלות כחולים ואדומים עולים להתחרות זה בזה על מקום בתחרות הארצית. חלק מהקרבות טובים, חלקם פחות. עם הזמן גדלים הילדים ובצהריים כבר מתחרים צעירים בריונים למדי. לזכות קובה הישגים ספורטיביים רבים, אם כי בשנים האחרונות יש ירידה ביכולת ספורטאיה בזירה הבינלאומית. בריכת הקפיצה למים באצטדיון העירוני בסנטיאגו בנויה לתלפיות, וכוללת מקפצה מגובה שלושה ועשרה מטרים, עם מקום רב לקהל. העובדה כי אין מים בבריכה, כבר שנים רבות, מעיבה במידה רבה על המשך החזון הספורטיבי.
הניסין הולנדית בקובה
מבין הכדורים השורקים, הפצועים והמתים, הצליחו אחד עשר אנשים בלבד, בראשם פידל, צ'ה וראול, לחמוק מהמארב של צבא בטיסטה. הם מצאו מסתור בלב היערות הצומחים על רכס הרי הסיירה מאסטרה. שם, בתנאי שטח, ללא סיוע בינלאומי וכמעט ללא נשק, החלו את לוחמת הגרילה שלהם. שנתיים קשות עברו עליהם, בהם הצליחו אט אט לרכוש תומכים מקרב האוכלוסיה. קרבות רבים התחוללו, אנשים מתו וגיבורים נולדו. ובראשון לינואר 1959, נכנסו בגאון מנצחים כוחות המהפכה להוואנה. בטיסטה נמלט ימים אחדים קודם לכן, וכעת היה זה תורם של פידל וצ'ה לקיים את הבטחותיהם לקובה האחרת.
הניסין ההולנדית, גרה בביתה של מרינה בקאמגווי מזה כעשר שנים, בתקופות של חצי שנה. חצי שנה בקובה, חצי שנה בהולנד. היא נשואה לגבר קובני צעיר. אך היא עצמה אינה צעירה עוד, בת 71 השנה. לרוע המזל, את עשר שנות נישואיהם מבלה בעלה בכלא קובני. המפגשים ביניהם חודשיים, לשעתיים, בתנאי שהתנהג יפה בכלאו. את מרבית זמנה ומרצה היא מקדישה לסידורי ביקורים ונסיונות נפל לשחרורו מהכלא. היום היא הולכת לבקרו ביום הולדתו, לכן קנתה עוגה. הוא מרצה 25 שנים בכלא נוקשה, בשל פשעי מין לכאורה. לטענתה, הסיפור מצוץ מהאצבע, והוא משמש כסיפור כיסוי להתנכלות לא מוצדקת של המשטרה, הנובעת מקנאה אליו בשל יחסיו עימה. לאחר פרישתה של הניסין למיטתה, משתפת אותי מרינה, בעלת הבית, במחשבותיה. היא אמנם מצרה על כאבה של הניסין, אך מאמינה במערכת הצדק הקובני. כך או כך, הניסין כנראה תמשיך במאבקה הבלתי מתפשר לשחרור אישה הכלוא, נתלית נואשות בעבר שלא היה ועתיד שלא יהיה.
מרינה מתפרנסת מהשכרת חדרים, ויש לה שלוש בנות. סבה, שגר בבית בו היא מתגוררת עכשיו, היה לפני המהפיכה עשיר, מיליונר. כחלק מההלאמה הכללית, נלקח ממנו ממונו וביתו. עד מותו הוא הביע התנגדות נחרצת למהפיכה. היא, מצדה, ממהרת להצהיר על חוסר עניין או דעה פוליטית. חמישים שנות שלטון פידליסטי לא מעלימות פגיעה, אבל מאלימות אנשים.
לא נעים לראות גן סגור
בפאתי העיר סנטיאגו, הקטר הגדול מאט ברעש מחריש אוזניים. הרכבת לא עוצרת אך מאיטה ואנשים קופצים ממנה, בדרכם לביתם בפרברי העיר. לעיתים רק שקים נזרקים מהחלון. מאוחר יותר יבואו לאספם. כך חולפות להן שעתיים תמימות של עצירות פרטיות, עד לעצירה המוחלטת בתחנה הסופית בסנטיאגו. ריקשת אופניים מובילה אותי מתחנת הרכבת. בשנים האחרונות נוספו נהגי ריקשה רבים לשוק העבודה. חלק מהאופניים משודרגים באורות ניאון, צמיגי אופנוע, צופרים. המהדרין גם הרכיבו מערכת שמע שלמה בגב האופן. העבודה קשה, מזיעים בעליות ומתקמטים בשמש בהמתנות, אבל הרווח מאפשר מרווח מחיה.
בטיילי ברחובותיה של השכונה העשירה לשעבר "ויסטה אלגרה", "המראה השמח", ניתן לדמיין בקלות את העושר של בעלי המזל בקובה של בטיסטה. בתים יפים וגדולים, מוקפים מדשאות רחבות, מסגירים את דריהם לשעבר. רבים מהם היו מראשי ארגוני הפשע האמריקנים. אחת הפעולות הראשונות בהן פתחו פידל וצ'ה, היתה הפיכתם של בתי העשירים בשכונה לבתי ספר ומבני ציבור, שמשרתים את האזרחים עד היום. מכוניות אמריקאיות ישנות חונות בפתחי החצרות, עדות חיה לעבר מפואר ובזבזני של בעליהן, שבילו את זמנם בבתי השעשועים והקזינו, שהיו נפוצים בראשית המאה העשרים. המכוניות האמריקאיות הם פרי תקופה יצירתית במיוחד. לפני משבר הנפט הגדול כאשר הדלק זרם כמים, לא היה שיקול של חסכון. מעצבי הדור ההוא הביאו לעולם את העשור המוטורי הפורה ביותר. כל מכונית עוצבה בקפידה והיתה שונה מחברתה. כבמעשה שזירה אירונית, דווקא המהפיכה הסוציאלית הקפיאה והנציחה את מכוניות העבר, פאר העיצוב הקפיטליסטי. אולם, כמאטפורה על החברה הקובנית, בעוד שצבעוניות המכוניות חוגגת מבחוץ, הרי שמנוע סובייטי מקרטע מפנים.
"יום אחד של אמברגו מערבי על קובה, שווה ערך ל 139 אוטובוסים חדשים בכל יום" כך מודיעה כרזה ממשלתית גדולה על אחד הבניינים. קסטרו רצה מהפכה שתחזיר את קובה לקובנים. הוא לא רצה קומוניזם. אבל ארה"ב סגרה שעריה ליצוא קובני, שנאלץ להסתפק במתחרה -. ברית המועצות. בתים ורכוש הולאמו, והמשטר הפך לקומוניסטי בעל כורחו. הכסף במדינה אזל מיד עם ביסוס שלטון המהפיכה, ומאז מחויבים אנשי קובה לאלתורים וחיי צנע כפויים.
מהפארק בדרומה של העיר גרם מדרגות ארוך מוביל לפתחו של גן שעשועים. לונה פארק! אני צוהל בחדווה. קרוסלת ברבורים, צבועה באדום ושחור, צבעיה של תנועת המהפכה, "ה-26 ביולי", ניצבת יתומה. כך גם גלגל הענק והמטוס המתנדנד, ששם החברה הלאומית "קובנה" עדיין ניתן לפענוח מבעד לשריטות וללכלוך. על המתקנים מצוירות דמויות ילדים לא ממותגות, וביתנים רבים זנוחים לחלוטין. היה זה נסיון יפני להקים גן שעשועים, לפני עשרים שנה. לא נעים לראות גן סגור, זמזמתי לעצמי בעצב, כאשר נתקלתי בשלושת הצעירים ששמרו על המקום. הם הודיעו לי, לתדהמתי, כי המקום, שנראה מוזנח ונטוש כבר שנים רבות, עדיין עובד בסופי שבוע.
תאטרון הדמיון של ערב שבת
אחר הצהריים של יום שבת בעיר סנטיאגו. החנויות נסגרות, ריחות בישול והתגנדרות עולים מפתחי הבתים. אנשים מוציאים את שולחנות הדומינו לרחוב. זהו משחק פופולרי וקולני, שמאגד סביב השולחן אוהדים רבים. חוקי המשחק פשוטים, הוא משוחק כמעט אך ורק ע"י גברים, ולכן מאפשר פורקן לאגו.
בכיכר דולורס יש התארגנות לקראת הופעה של הנוער המקומי. ההופעה מתחילה בקטעי קריאה, ריקוד ושירה. הכניסה חינם וכסאות פזורים לרווחה. הקהל מעורב גילאית, ומפרגן למבצעים, שרבים מהם בני משפחה. ההופעה תימשך עד לשעות הלילה, אז מגיע תורו של קוסם מקצועי.
בכיכר מרטי הסמוכה משפחות על ילדיהן ממלאות את הספסלים. הילדים צוחקים מלא פה, ההורים מחייכים זה לזה. עגלה בנויה על מרכב אופניים מאולתר ומקושטת בדופנה בציורי ילדים, מסיעה ילדים קטנים.
"באין כסף בנמצא, אנו עושים שימוש בדמיון" אומר לי המפעיל ומורה לי על התיש, שרתום לעגלה, ממלא נאמנה את מקומו של סוס פוני יקר מציאות.
אווירה קסומה וחגיגית שורה על הכיכרות. עם רדת הלילה, נהרות של צעירים וצעירות גודש את הכיכרות. המוסיקה בוקעת מכל עבר. מכל סמטה ניתן לשמוע צלילים תמים מחפשים תהודה. תאטרון הדמיון בעיר סנטיאגו משכך אמת כלכלית מרה וקשה.
עשרים שנה לאחר נפילת ברית המועצות, העולם עדיין מופתע מעצם הישרדותה הכלכלית של קובה. אמנם החבר הקולני החדש, הוגו צ'אבס הונצואליני, עוזר פה ושם, אבל לדידם של אזרחי קובה, מזה חמישים שנה המהפכה היא אורח חיים, אידיאולוגיה ופרנסה, שמתוגברים בדמיון רב ויצירתיות מעשית.
צעירים ושינויים
בעיירה ברקואה, ישבתי על בקבוק של ויסקי עם דיוויד, בנו של בעל הבית בו ישנתי, ושני חבריו. פרדו זה עתה הגיע לביקור מולדת קצר מאיטליה, בה הוא מתגורר. כולם מקנאים בו על שצלח להתחתן עם איטלקיה. אין פלא, הוא היחידי שהיה בידו לחלוק עימי את עלות הבקבוק. הקובנים אוהבים מאוד את בנות ארצם, אבל אלו אינן מספקות דרכון, אינן מספקות מפלט מהמדינה קשת היום. לכן בראש עניינם של הצעירים -. נישואים לזר ויציאה מקובה. אבל, בניגוד לשנים קודמות, הם כבר אינם מסתפקים רק בכך. לאחר שתי כוסיות, רוברטו, שחום העור ויפה הפנים, היה נפעם, ומתח את גבול חופש הדיבור עד תום. "אי אפשר כך יותר", אמר "למה לאחרים בעולם יש ולנו אין? איפה הצדק?" צעירי קובה של היום רוצים שינוי, ומהר.
לעומתם, דיוויד היה רגוע בהרבה. הוא חגג לא מזמן את יום הולדתו ה 30. הוא עובד ככלכלן במשרד ממשלתי ומצפה לתינוק ראשון בעוד מספר חודשים. "לי טוב כאן" הוא אומר תוך כדי לגימה מתונה "אני כבר מבוגר להתחיל משהו בחוץ, יש לי אישה ומשפחה. אז אני אמשיך בדרכי". אבל גם הוא מסכים עם רוברטו כי קובה זקוקה לשינוי.
ראול קסטרו הציג מספר חידושים. החל מהשנה מותר לקובנים להחזיק קו טלפון נייד. ברם, אין להם כסף לשלם לשיחות יוצאות, כך שהמכשיר משמש בעיקרו כסמל סטאטוס, כמו מודל הסובארו בישראל של פעם. כמו כן, התיר ראול את שהייתם של קובנים בבתי מלון של תיירים. בעוד שאלו שינויים קוסמטיים, יש דיבורים גם על צעדים מרחיקי לכת כמו ביטול השכר האחיד במשק ואיחוד שתי מערכות הכסף הנפרדות לקובנים ולתיירים. אמנם רחוקה הדרך, אך עצם שרשרת השינויים הזאת, מצביעה על כיוון מסוים. יודעי דבר טוענים כי פידל עדיין מנהל את המדינה מאחורי הקלעים, ויודע הוא היטב כי עליו לשנות על מנת לשרוד. איש חכם פידל, ועושה את השינויים הנדרשים לא בעצמו אלא באמצעות יד ימינו ראול, אחיו לדם ולנשק.
שעת לילה מתוקה בסוף יום מריר
בברקואה, דווקא אחר צהריים של יום שלישי לא מצטיין במיוחד התגלם והפך לפרפר. עובדות מפעל שחזרו זה עתה מהעבודה התכנסו בבית הקהילה, ובהנחיית איש מבוגר וכסוף שיער, החלו במסיבה ספונטנית של ריקודי סלסה שהופקו מהלב. בתנועות אגן, לעיתים נדבק בדרכו לאחת הנשים, ירד בריקודיו עד ברכיים, מכניס לאקסטזה את נשי המעגל הרוקדות. כפטריות שלאחר גשם ראשון, עלו מחלונות הבתים השכנים מזמורי יום חג וקרנבל. כמעין אות פתיחה המוני, הרחובות החלו באחת לנשום שירה וריקודים מלאי שמחה.
תשאלו מומחים על רוחות השינוי הקרבות, ותקבלו דעות שונות. יש שיספרו כי מכליות עמוסות לעייפה בארגזי קוקה קולה כבר ממתינות בנמלי ארה"ב, מחכות ליום פריצת הכלכלה. המתונים יותר, כמו אלברטו, יגידו כי קובה צלוח תצליח לשמור על צביונה החברתי ועל המרקם העדין והמיוחד אותו השיגה בעמל רב ובמשך עשורים רבים.
חגיגת צלילים מקיפה אותי, ורגליי מרקדות מעצמן. אני הולך ברחוב, מציץ מחלון, מחייך לגזוזטרה ומצטרף למרפסת. נשות המעגל סיימו את ריקודן והתיישבו לקנח בעוגת מרגרינה צבעונית.
חמישים שנה פרצופם של פידל וצ'ה מבצבצים על כל לבנה וקיר. המהפכה-שהצליחה במקרה-המתמשכת-ביותר-בעולם, כך מכנים ההיסטוריונים את המהפכה הקובנית. חמישה עשורים לאחר משפטו המפורסם, אינני בטוח אם הקובנים, ובעיקר הצעירים, יהיו מוכנים עוד לשפוט את פידל על כף הזכות. ברית המועצות השילה מזמן את חומתה, ובייג'ינג התירה לא מכבר את איסורי ארמונה. ובקובה, חיים שוב ושוב, מהנץ הבוקר ועד שקיעת החמה, את המהפכה בה' הידיעה.
בחורה חיננית, בנדנה של דגל קובה עוטרת את ראשה, נשענת על עמוד מקושט. זוג עיניים מחייך אליי מפתחו של אחד הבתים. נגמר היום ויורד הערב, הקובנים רוקדים לעצמם, ולא לתיירים. כביש האספלט סופג את צלילי הרחוב, מתרכך לאיטו לכדי צמר גפן רך ומזמין. שעת שקיעה יפה מעשירה את האוויר, את המדינה. בקובה של קסטרו, מוזיקת הסלסה חותמת עוד שעת שקיעה מתוקה בסופו של יום מריר.