כבשן האש של השטן
את השקט המוחלט של נצחיות ההרים קטע רק פצפוץ הקרח הנשבר. עשרה זוגות מגפיים זהות, נעות באיטיות, כמו קבוצת חיילים, העומדת בפני סיום מסע ארוך.
הראשון בשיירה נעצר והכל עוקבים אחריו. לרגע משתרר שקט של בריאת העולם, אבל גם הוא מייד מופרע על ידי הנשימות המאומצות של חברי הקבוצה ורשרושי חפיסות השוקולד. מסתבר שכולם לקחו ברצינות את ההמלצה המקובלת, לאכול הרבה מתוק בכדי להקל על הטיפוס, ולספק לגוף אנרגיה מהירה.
חוויה עוצרת נשימה בארגנטינה עם אקו טיולי שייט >>>
לאחר כדקה של מנוחה אנחנו יכולים להביט בנוף המרהיב שמסביב: בכוון היעד, לקראת ראש ההר, לובן של קרח ושלג שלא הפשיר מעולם, למטה, במקום בו מסתיים קו השלג מבצבץ סלע בזלת שחור, המדהים בניגודו לחומר הקפוא והלבן, שכאילו תלוי מעליו. ובקו האופק אין העין יכולה לשבוע מהמראות המרהיבים של הרי געש נוספים, המעטרים את האזור, ביניהם אגמים, יערות, והכל עם הרקע הלבן הבוהק של השלג, הנותן תחושה חגיגית של חג המולד.
למרגלות ההר מנצנץ האגם הכחול והצלול, ולידו העיירה פוקון (Pucon), הנחשבת לאחת מפינות החמד של אזור האגמים הצ`יליאני.
העלייה להר ויה ריקה (Villarrica) היא אחת מפסגות הביקור באזור. לא כל יום ולא לכל אחד מתאפשר לטפס על אחד מהרי הגעש הפעילים בעולם.
טיפוס על ההר אינו דבר שכדאי לעשות כלאחר יד. פסגתו, בגובה 2,840 מ` עטורת שלג וקרחון עד. הטיפוס ללא מדריך הינו מסוכן ביותר, למרבה הצער כבר היו מטיילים שאמרו ``יהיה בסדר``, עלו על ההר ללא מדריך מוסמך, איבדו את דרכם, ונשארו על ההר קבורים בשלג.
הטיפוס אינו תמיד אפשרי. אזור האגמים של צ`ילה מאופיין במזג אוויר משתנה ובמשקעים רבים (כ 2,500 ממ``ג בשנה). בימים עם רוחות חזקות, או עננות גבוהה, הופך הטיפוס על ההר להיות מסוכן ביותר. לעיתים מתחילות קבוצות עם מדריך את דרכן במעלה ההר (ב 5.30 בבוקר), ונאלצות בשל תנאי מזג האוויר לחזור על עקבותיהן. במקרים כאלו גם המדריכים המנוסים ביותר חוששים לאבד את דרכם.
לעיתים נמנע הטיפוס בשל פעילות וולקנית מוגברת. אז ניתן להתנחם בישיבה בלילה על שפת האגם, וצפייה בזרנוקי האש והלבה, הפורצים מן הלוע.
אבל כעת נראה שיש מזל לקבוצת המטיילים איתה אני צועד במעלה ההר: לאחר קרוב לחמש שעות של טיפוס אנחנו קרובים לראש ההר, ועד כה השמים צלולים, והתצפיות רק הולכות ומשתפרות עם כל צעד וצעד.
הפסגה קרובה ואנחנו מתחילים לשמוע קולות רעם. שפת הלוע נמצאת כבר בטווח עין. בשל תלילות המצוק חשופים הסלעים משלג, וניתן לראות שילוב צבעים מוזר: בזלת כהה, אבנים מטמורפיות חומות שנאפו בחום, וגושי גופרית צהובים, המדיפים ריח אופייני.
את הצעדים האחרונים אל ראש ההר אנו עושים בחשש. קולות הרעם העמומים הופכים להיות חדים ומאיימים.
עם ההצצה פנימה אל לוע ההר הבנתי לראשונה מה זה העתק הנשימה. דקות ארוכות לאחר מכן הרגשתי את ליבי פועם במהירות אדירה מול עוצמתו הפראית של הטבע.
בעומק של כ 75 מטרים מתחתיי, בתחתיתו של הלוע דמוי המכתש, נראה בבירור חור אדום וגדול, שמתוכו עפים, ניתזים, גושי לאבה גדולים, תוך שהם משמיעים קולות פיצוץ אדירים. החומר הלוהט, המגיע לטמפרטורה של עד 1,200 מעלות זינק בערך עד שני שליש הגובה, כך שגושים אדומים בקוטר של כמטר נראו כ 20 מטר מתחתי. אני נזכר ביוונים הקדמונים, שראו בהרי הגעש את נפחיית האל וולקן. אני דווקא מסכים עם בעל האכסניה, שסיפר לי רק בליל אמש כי השטן בכבודו ובעצמו מפעיל במקום את כבשנו האדיר.
המראה הזה של הלאבה המזנקת לעברי בשילוב קולות הרעם עדיין מתויקים אצלי כמראה המדהים שראיתי בחיי.
אל מערת ה``שוקולד``
הירידה מההר חווייתית לא פחות. לאחר הטיפוס הקשה והאיטי נותר כעת רק להפעיל אזור בגוף, שבדרך כלל אינו קשור בתנועה: הישבן. בדרך אחרת אנחנו יורדים אל מספר תעלות בשלג, שרוחבן הוא בדיוק רוחב 1 ישבן רחב. אנחנו מתיישבים בחלק העליון של התעלה ומתחילים להחליק מאות מטרים למטה כמו במגלשה. הגלישה תופסת תאוצה, ואני מברך את הציוד ששכרתי בפוקון: המגפיים הממוסמרות, החליפה האטומה, וגרזן הקרח, שלראשונה אני משתמש בו, בכדי להאט את הגלישה. אנו עוברים מתעלה לתעלה, ויורדים במהירות על מדרונות ההר. עלייה מפרכת של חמש שעות הופכת לגלישה חווייתית בת שעה אחת.
באמצע הדרך להר, כחצי שעה נסיעה מפוקון, נמצא אתר מרתק נוסף: מערות הלאבה הגיאולוגיות (Lava Tubes), המפורסמות מעט פחות.
מרכז מבקרים קטן מוביל אל מספר מערות שנוצרו על ידי לאבה שזרמה במקום לפני
כ 2000 שנה ויצרה חלל. ניתן להיכנס 300 מ` אל בטן האדמה ולראות את התצורות המוזרות שיצרה הלבה, הנראים כשוקולד נוזלי. במקום בו מסתיימת מערות ה``שוקולד`` חוצצים בין המבקרים לבין העולם החיצוני 47 מטר של לאבה שהתקשתה.
עד הכיבוש הצ`יליאני של פטגוניה (לקראת סוף המאה ה-19) היה אזור האגמים של צ`ילה וארגנטינה נחלתם הבלעדית של אינדיאנים בני המאפוצ`ה (Mapuche), שמשמעות שמם הוא בני האדמה. כ 250,000 בני מאפוצ`ה עדיין חיים באזור. אלו ששרדו התערו בדרך כלל בחברה בצורה טובה, רבים מהם חיים בפוקון, ומנהלים מרכזי תיירות.
פוקון הרוויחה בצדק את תוארה כמרכז התיירות החשוב באזור האגמים הצ`יליאני.
מלבד האטרקציה העיקרית, הר ויה ריקה, ישנם באזור שפע של פעילויות נוספות כמו טיולי אופניים, טיולי סוסים, ראפטינג, שחיה וגלשני רוח באגם (בקיץ), סקי על מורדות ההר (בחורף), מפלים ומעיינות חמים. החמים והטובים מבין אלו הם מעיינות לוס פוסונס (Los Pozones).
לאחר הטיפוס האיטי להר ויה ריקה, והגלישה המהירה ממנו על הישבן, המעיינות האלו הם בדיוק מה שהגוף דורש.
ישיבה במעיינות לאור ירח עם בקבוק יין צ`יליאני היא הדרך לסיים את הטיול באזור האגמים של צ`ילה.
טרקים באזור פוקון
העיירה פוקון מהווה בסיס מצוין ליציאה לטיולים רגליים באזור האגמים הצ`יליאני. בקרב המטיילים הרבים הפוקדים את המקום פופולאריים שני טרקים מפורסמים, בני שלושה ימים כל אחד, עוברים שניהם בנוף הררי ומיוער.
טרק ``ויאריקה טרוורס`` (Viarrica travers) הוא אחד משני הטרקים הטובים שמציע הנוף הפראי של אזור האגמים הצ`יליאני.
המסלול השני הוא טרק ``הוארקהואה`` (Huerquehue) הידוע בקרב המטיילים הישראלים כ``טרק הנמלים`` –. על שם שני הישראלים שניסו לחסוך את דמי הכניסה לפארק, נכנסו ליער בדרך צדדית, איבדו את דרכם, ונאלצו לאכול נמלים בכדי לשרוד.
טרק הטרוורס אורך בדרך כלל 3 ימים. המסלול נמתח לאורך 42 קילומטרים בנוף הררי מרהיב של סביבות הר הגעש ויה ריקה, אגמים בצבעים שונים, נופי יער, מפלים ונחלים.
הדרך היוצאת מפוקון מובילה דרך המעיינות החמים של פאלגין (Palguin), ומכאן מתחיל השביל לעלות ולהתפתל לאורך נחל בתוך יער מרשים, שכאילו יצא מהאגדות. עצי האראואקריה (Araucaria) האדירים, המאפיינים את שני צידי האנדים, מגיעים לגילאים מופלגים של עד 2,000 שנה. עצי אראוקאריה מאובנים בני מיליוני שנים, שנמצאו באזור, מוכיחים שגם הדינוזאורים נהגו ליהנות מעלוותם.
היציאה מהיער חושפת את המורדות החשופים של הר הגעש קטרופיאן (Catropillan). הנוף המתגלה לפתע מעורר השתאות. למעט צריחות ציפורי הבאנדוריה
(Buff necked ibis) ונקישות הנקרים, דבר אינו מפריע את דממת הטבע.
המשך הדרך מוביל את התצפית הנהדרת על לגונה אזול (Azul), הכחולה, המוקפת בצוקים תלולים.
לגונה בלנקה (Blanca), הלבנה, ממוקמת בתוך לוע של הר געש כבוי, ואין לה נחל מוצא - המים מחלחלים לאדמת הלוע.
בסוף שנת 2005 סערה ישראל מהידיעות אודות ארבעה ישראלים, שאיבדו את דרכם בטרק הטרוורס, ונמצאו מספר ימים לאחר מכן בידי משלחת חיפוש מישראל.
שני הטרקים המוזכרים במסגרת זו הינם קלים לניווט. מומלץ מאד לכל היוצאים לטרק להצטייד בסיפור דרך מעודכן, הנמצא במרכזי המטיילים של פוקון, לשלם את כרטיס הכניסה (הסמלי) לשמורת הטבע, בכדי לקבל הוראות אחרונות והסברים מהפקחים, הנמצאים במקום.
את הציוד לטרק (כולל אוהל, שק שינה ואוכל) יש לשאת על הגב. אין צורך להצטייד במים בשל הנחלים הזכים והמרובים, המלווים את המטיילים בשמורה כמעט בכל רגע נתון.
המלחמה בזבובים
מפוקון יוצאת הדרך מזרחה לכוון ארגנטינה. קו הגבול בין צ`ילה לבין ארגנטינה נקבע על פי קו פרשת המים, העובר לאורך הנקודות הגבוהות ביותר ברכס האנדים. כל השטחים המקבלים את מימיהם מהגשמים היורדים ממערב לקו זה שייכים לצ`ילה, ואלו המקבלים את מימיהם ממזרח שייכים לארגנטינה.
באזור האגמים שבתחומי ארגנטינה (בערך מקו רוחב 39 עד קו רוחב 51 דרום) מצויים שלושה פארקים לאומיים, ולצד כל אחד מהם עיירת נופש יפהפייה.
הדרך מפוקון מתפתלת לאורך נופים ירוקים, ומגיעה בסיומה לעיירה סן מרטין דה לוס אנדס (San Martin de los Andes), הנראית כעיירת סקי שוויצרית. העיירה ממוקמת לצד הפארק הלאומי לאנין (Parque Nacional Laní.n). נופי הפארק געשיים וצמחייתו שופעת עצי אראוקריה ואשורים.
במרכז הפארק מזדקר הר הגעש לאנין, עליו ניתן לטפס בסיורים מודרכים היוצאים מסן מרטין דה לוס אנדס או מחונין דה לוס אנדס (Juní.n de Los Andes).
הפארק הדרומי מבין השלושה הוא הפארק הלאומי לוס אלרסס (Parque Nacional Los Alerces), ולצדו נמצאת העיירה אסקל (Esquel).
עם מעבר הגבול לארגנטינה ניכר מייד ההבדל בין תושבי שתי המדינות: תווי הפנים כאן אירופאים יותר, הספרדית נשמעת שונה לחלוטין, ואולי סימן הזיהוי המובהק מכל הוא כוס המאטה (Mate) - משקה חם, בד``כ מר עד כדי צמרמורת, הנשתה עם בומביז`ה (Bombilla) –. קשית מיוחדת. שתייתו מהווה מעין טקס חברתי, כמעט קדוש, אצל מבוגרים וצעירים כאחד.
אחד הדברים המשותפים לאזור האגמים בשני צידי האנדים הם זבובי הטבנוס (Tabanos). בעונת הקיץ (דצמבר-מרץ) פוגשים באזור זבובים גדולים ושמנים בצבע שחור-כתום, העושים בתעופתם רעש של מזל``ט, ותחביבם הגדול הוא עקיצת מטיילים תמימים. תוך זמן קצר מגלים גם הפציפיסטים ביותר כי רוח לחימה בוערת בהם, והם כבר סופרים את אלו שהצליחו לרצוח. וזה גם הזמן לסגור חשבונות ולהפליק לחברנו המטייל אתנו (``לא... רק היה עליך טבנוס..``)
אל עיר השוקולד והמים
מסן מרטין יוצאת דרך עפר נפלאה דרומה. זוהי דרך שבעת האגמים (Ruta de Los Siete Lagos) העוברת בין יערות, מפלים, נהרות, הרים ומגיעה בסופה המרכזי והגדול שבין שלושת הפארקים הארגנטינאים: הפארק הלאומי נאהוול הואפי (Nahuel Huapi), שהוכרז כשמורת טבע כבר ב-1934.
בלב הפארק שוכן אגם נאהוול הואפי, הגדול העמוק (454 מטר) בכל אזור האגמים. את השם, שמשמעו ``אי הפומה``, העניקו לאגם בני המאפוצ`ה, שהסתובבו באזור עד המאה ה-19.
בשל הקור המאפיין את האזור ובשל מיעוט בחומרים מזינים (נוטריינטים), אין במים של אזור האגמים אפשרות טובה להתפתחות אצות. העדר האצות גורם לצלילות רבה של האגמים. לעיתים ניתן לראות בבירור את הקרקעית עד לעומק של 10,15 מטרים.
אגם נאהוול הואפי הוא הדוגמא הטובה ביותר באזור האגמים כולו להיווצרות אגם קרחוני. זרועות המים דמויות הפיורדים ששולח האגם אל תוך הגבעות המיוערות וההרים המושלגים, נוצרו כתוצאה מגלישת והמסת קרחונים.
לצד האגם, בגובה 767 מטר מעל פני הים, ממוקמת העיירה הקטנה והמקסימה סן קרלוס דה ברילוצ`ה (San Carlos de Bariloche), ברילוצ`ה בקיצור, או עיר השוקולד והסטיקים בפי התרמילאים.
בתי העץ של ברילוצ`ה המשקיפים לאגם, נופי ההרים והתעשייה המפותחת של השוקולד, שהובאה מאירופה, מקנים למקום אווירה שוויצרית.
כמו האגם, גם ברילוצ`ה קיבלה את שמה מאת בני המאפוצ`ה. מקור השם הוא במילה וורולוצ`ה (Vuruluche), שמשמעו ``האנשים שמעבר לרכס``.
רכס ההרים, עטור השלגים, שלאורך הגבול הצ`יליאני, נשקף מסביבות ברילוצ`ה, ונותן ניחוח מיוחד לנוף המרהיב.
העיר מהווה מרכז מצוין לטיולים באזור האגמים הארגנטינאי. טיול אל הר טרונדור (Cerro Tronador), שמשמעו ``ההר הרועם``, הגבוה ברכס הסובב, (3,554 מטר), יארך יום שלם, אך גם הסביבה הקרובה של העיר מציעה שמורות טבע מרהיבות.
הסיבוב הקטן (Circuito Chico) הוא סיור של שלוש שעות סביב ברילוצ`ה, החולף דרך שמורת ז`או ז`או (llao llao). מקור השם הוא פטרייה מתוקה בצבע לבן-כתום, הגדלה ביערות האשורים, ונאכלת על ידי המקומיים כשהיא טרייה.
ללא ספק אחת החוויות הבלתי נשכחות של כל מבקר בארגנטינה, היא העלייה ברכבל, ברגליים מתנדנדות לפסגת הר קמפנאריו (Cerro Campanario). התצפית מהפסגה, בגובה של 1,050 מטר עם כוס שוקו בקפיטריה הקטנה היא פשוט דבר מושלם.
כל שנותר כעת הוא לספוג אל מלוא הריאות אוויר הרים צלול, לצפות על הנוף המרהיב, ולחשוב על ארוחת ערב צנועה: 800 גרם של סטיק בקר משובח – הסטנדרד המקובל ברוב המסעדות בברילוצ`ה, ואחריה עוד ערימה של שוקולד ארגנטינאי מעולה.
פורסם במסע עולמי, גיליון 51, מרץ 2006