המסע שלי לאנטארקטיקה

קרחוני ענק מפוסלים, בעלי חיים מרתקים ואיתני טבע עוצמתיים. טלי גפן חזרה מאנטארקטיקה, ומשתפת בחוויית מסע מרגשת של פעם בחיים
כתבה וצילמה: טלי גפן

על המסע לאנטארקטיקה ידעתי לא מעט לפני שעשיתי אותו בעצמי.

קראתי חומר, צפיתי בסרטונים, ראיתי מאות תמונות, דיברתי עם מדריכים מומחים לאזור  אנטארקטי, דיברתי עם מטיילים שחזרו ועם מטיילים לפני שנסעו, ולמרות הכל – בזמן-אמת הייתי מוכת הלם, השתאות, התפעמות וחסרת מילים, כאשר דרכתי בעצמי על אדמת אנטארקטיקה.

גלו את יבשת הקרח, אנטארקטיקה עם אקו טיולי שייט >>>

המסע הזה, אליו יצאתי במסגרת טיול שייט של אקו טיולי שטח, מפגיש אותך עם העוצמות האדירות של הטבע. טבע בתולי, אימתני, מסעיר.

חוויה אותה אתה חש כבר בדרכך לשם, כאשר אתה חווה את הגלים והרוחות במעברי דרייק, דרך הקרחונים הראשונים המדהימים ועבור בפינגווינים, בפילי ואריות הים ובציפורים - אשר נמצאים על האיים שהאדם הוא האורח בהם, ומזלנו שטרם הצליח לקלקל.

אתה עומד ומנסה להכיל את המראות, הקולות, החוויות, ומוצא את עצמך כה מאושר, לעיתים אף לא מסוגל להכיל שאתה באמת פה, במסע שהוא אכן מסע של פעם בחיים.

האדם הוא האורח

אחרי טיסה ארוכה מהארץ לבואנוס איירס, הגעתי לאושוויה - הנקודה הדרומית ביותר בכדור הארץ, ממנה אנו יוצאים לשייט. יצאנו לשייט בשעות אחר הצהריים המאוחרות, ובאחת בלילה הגענו למעבר דרייק Drake Passage, שרבות נכתב וסופר עליו.

בדיעבד אני יכולה לציין שנכון שמזג האוויר במעבר דרייק תלוי במזל, ושיש הפלגות סוערות יותר או פחות – אבל בעיניי זה חלק מהחוויה.  לאחר שייט של כיומיים במעבר דרייק, "הרווחנו" את זכותנו להגיע לאנטארקטיקה.
יכול להיות שאם היה קל, פשוט או זול במיוחד להגיע לכאן, אנטארקטיקה הייתה עמוסת תיירים, והאדם כבר היה הורס כל חלקה טובה בה.

העובדה שהמסע אליה מתחיל באתגר ושהירידה לאיים נעשית בקבוצות קטנות, כחלק ממסע ולא שייט תענוגות, מותירה אותה בתולית, אמיתית.

באמת המקום היחיד בכדור הארץ שבו האדם הוא רק אורח.

השער לאנטארקטיקה

אחה"צ ירדנו, לראשונה בשייט, בסירות זודיאק אל השער לאנטארקטיקה, אל פורטל פוינט

(Portal Point). הנוסעים חולקו לשתי קבוצות. קבוצה אחת נהנית משייט בן כשעה בסירות זודיאק, והשנייה- מירידה אל החוף, כשלאחר מכן הקבוצות מתחלפות. הקבוצה שלי ירדה ראשונה אל החוף. ראינו לראשונה פינגווינים! המשכנו לצעוד באי ולראות את כל השלג הלבן המדהים שמכסה אותו, ואת הקרחונים המונחים בים כאילו מישהו פיסל אותם אחד אחד.

למחרת הגענו לתחנת מחקר בריטית שממוקמת בפורט לוקרוי (Port Lockroy) ובה סניף דואר מקומי וחנות מזכרות. יש שם מוזיאון עם פריטים, שבהם השתמשו החוקרים שגרו פה בעבר, וחנות מזכרות קטנה. ניתן להחתים את הדרכון עם חותמת אנטארקטיקה ואף לשלוח מפה גלויות.

חברי התחנה סופרים את הפינגווינים וחוקרים האם כמות האנשים שמבקרת באי מפריעה או פוגעת בהם. בינתיים נראה שכמות המבקרים עוד לא מזיקה לפינגווינים.

שוברים קרחון ענק כדי לעבור

אחרי הצהריים חצינו את תעלת למר (Lemaire Channel), אשר מהווה מיצר ארוך, כ 11- ק"מ בין האי בות'  (Booth Island) לבין חצי האי האנטארקטי. רוחבו של המיצר 800 מטר בלבד בנקודה הצרה ביותר שלו.
כדי לחצות את התעלה, עלינו לשבור קרחון ענק בן שנה. האונייה מתקרבת לקרחון ומתחילה לחצות אותו, תוך כדי שהיא פוערת בו סדקים שהופכים לשברי קרח.
עשרות פינגווינים, שהלכו או נחו לתומם על הקרחון, מתחילים לנוס על נפשם אחוזי אמוק.
פילי וכלבי ים שוכבים להם בעצלתיים על הקרחון ולא זזים, עד שהם מבינים שהם אינם נמצאים עוד על קרקע בטוחה, ואז הם מתחילים להתפתל ולנוע את המינימום האפשרי. האונייה נתקעת בשלג. לוקחים רברס ושוב שועטים קדימה.

אמרתי כבר שהמחזה מרהיב? הים מתמלא אלפי שברים קטנים וגדולים של קרח. לבסוף אנו מצליחים לשבור את הקרחון ולעבור. זה היתרון בספינה שוברת קרח.

אחה"צ היינו אמורים להגיע לאי אחר, אבל התכנית המקורית מתבטלת. יש יותר מדי קרח ולא ניתן להגיע עם סירות זודיאק. במקום זאת מגיעים במקום זאת מגיעים לאי שנקרא  Pléneau Island , בדיעבד, אחד המקומות המועדפים עליי במסע הזה.
נוף מדהים, מרחבים עצומים, ההרים מכוסי השלג מתמזגים עם העננים הלבנים ומרחבי האוקיינוס. הכל מתמזג לתמונה הלקוחה מסרטי נשיונל ג'יאורפיק.
עולים על האי. שלג לבן בתולי שמכסה את כל האי, ורק טביעות כפות הרגליים של פינגווינים מוטבעות על הלבן הזה - "ההיי ווי" (הכביש המהיר) של הפינגווינים. הפינגווינים משתמשים בנתיב קבוע, שאם נדרוך עליו הם יפסיקו לחצות אותו. מה שמדהים הוא, שאם לוקחים צעד או שניים אחורה מההיי ווי, חוזים בפינגווינים ממין ג'נטו (Gentoo Penguin) שועטים קדימה במסלול קבוע מראש, עסוקים בענייניהם ולא מוטרדים מאיתנו, האורחים המוזרים שהגיעו לבקרם. הם יורדם לים כדי לחפש מזון, או סתם להשתעשע בצלילות וקפיצות, או חוזרים לקן כדי להזין את הגוזלים.

אני עומדת בשקט וצופה. מזג האוויר מאיר לנו פנים ויש שמש. אני צופה בנוף הקרחונים המרהיב ובקהילות הפינגווינים הרבות על האי. זה הרגע אותו אני זוכרת כתחושת אושר עילאית. אני מרגישה שאני לא יכולה אפילו להתחיל לעכל את המראות, הקולות והריחות.

הורות מושלמת

בתשע בבוקר יורדים לשייט בזודיאק סביב האי יאלורס (Yalours Island). קר. מסביבנו עשרות קרחונים כחולים ומפוסלים - ככל שהקרחון דחוס יותר, כך השתקפותו נראית כחולה יותר. ממשיכים לשוט ומגיעים לאזור בו ניתן לחזות לראשונה בפינגוונים ממין אדלי (Adélie) כל הראש שחור, ומסביב לעין טבעת לבנה. רואים גוזלים בני חודש. סבסטיאן, מנהל המסע, מספר שהם גדלים מהר ובתוך חודש יגיעו לגודל של הוריהם ויחליפו נוצות.

הודות למזג אויר טוב מגיעים לאי פטרמן (Peterman Island) כבר בשתיים בצהריים, ויכולים לרדת לחוף לשלוש שעות. מייד עם הירידה לחוף, מגלים שלוש פינות בהן שוכבים להם בעצלתיים פילי ים צעירים.

ממשיכים לנקודה הבאה באי, והיא מרתקת במיוחד - על אותו סלע: פינגווינים מסוג אדלי, פינגווינים מסוג ג'נטו וקורמורנים אנטארקטיים כחולי-עיניים (blue-eyed shags). לכולם גוזלים.

חלקם ניזונים באמצעות הוריהם: הם דוחפים את הראש למקור של ההורה ואוכלים. מקסימה בעיניי חלוקת הנטל אצל הפינגווינים בטיפול בגוזלים או בדגירה על הביצים. אחד או אחת דוגרת, והשני הולך לחפש אוכל בים. פעם זו אמא ופעם זה אבא.

ההורה שדוגר על הביצים שבקן, העשוי מאבנים קטנות, עסוק בו-זמנית בלהרתיע עם המקור הפעור שלו את השכנים שמנסים לגנוב ממנו את האבנים שלו. המחזה מצחיק – שני פינגווינים מנסים לאגף את הדוגר משני הצדדים, להערים עליו ולקחת את האבנים שלו עם המקור. יש מספיק אבנים בסביבה שניתן לאסוף, אבל הם דווקא רוצים את מה שיש לשכן. מוכר?

אנו לא מפסיקים להתפעל ולהסריט כל דקה.

כבר צילמתי יותר מאלף תמונות ועשרות סרטוני וידיאו, אבל אני לא יכולה להפסיק.

עולים קצת במעלה ההר ומגיעים לפסגה, ממנה נשקף נוף מרהיב. האי מכוסה שלג לבן ובתולי, עשרות סלעים שעליהם פזורים מאות פינגווינים, כאשר פה ושם צועדים פינגווינים בודדים בשלג הלבן ומעבר לכל זה - הנוף המרהיב של הים, הקרחונים הצפים בו והעננים אשר מכסים את ההרים.

שלוש שעות על האי הזה - הזמן הארוך ביותר בו שהיינו עד כה בגיחה ליבשה - חולפות ביעף, ומאיצים בנו לחזור. אנו עומדים וממתינים לעלות על סירות הזודיאק, כשלפתע שני פילי הים ששכבו כמו שני סלעים נוהמים אחד על השני ומרימים ראש. נבהלנו...

ממשיכים במסע

למחרת אנו מגיעים לחוף של נקו הארבור (Neko Harbour) ואני נדהמת לראות את ה"היי ווי" של הפינגווינים עמוס פעילות במיוחד. עשרות פינגווינים מסוג ג'נטו שועטים בירידה אל החוף, עסוקים בענייניהם, ועושה רושם שבני האדם לא מזיזים להם.

הודות למזג האוויר הטוב ומיעוט הרוחות אנו ממשיכים לשוט ומגיעים מוקדם מהצפוי לאי דנקו (Danko Island). אנו מתחילים בטיפוס חד על ההר. למעלה נוף מרהיב ומאות, אם לא אלפים, של קיני פינגווינים על הסלעים הרבים הפזורים בהר.

אני יורדת לכיוון החוף ומטיילת לאורכו. עשרות פינגווינים משחקים על החוף. אני מגיעה לפינה שהיא מגרש המשחקים של כמה פינגווינים. הם משתעשעים להם במים, קופצים לתוכם וממשיכים לשחות בקפיצות. איזו זכות זו לראות את זה.

בשבע בבוקר הספינה נכנסת למפרץ וויילרס (Whaler’s Bay) , "מפרץ ציד הלווייתנים", שנמצא באי דספשן (Deception) שבאיי שטלנד הדרומיים. המעבר ברוחב של כחמישה מטרים, אבל הספינה צריכה לתמרן כי באמצע יש סלע גדול. כל הנוסעים עומדים בסיפון וצופים בכניסה למפרץ.
האי הוא הר געש פעיל, שקיר שלו התמוטט לפני כעשר שנים - מה שיצר מעין בריכה פנימית. מהמים עולים אדים, שמעניקים הזדמנות לחלק מהאנשים לקפוץ לשחייה. הבעיה היא שכשאתה נכנס אל המים או יוצא מהם - אז אתה קופא למוות...

תחילה מסיירים באי. אין ספק שהוא שונה מיתר האיים בהם ביקרנו עד כה. האדמה שחורה, כי זהו אתר וולקני פעיל. חלקים מעטים מכוסים בשלג. על החוף כמה פינגווינים מסוג שטרם ראינו עד כה - פינגווין רצועת הסנטר - Chinstrap Penguin)) כי את סנטרו מעטרת רצועה שחורה צרה.

חוזרים לאונייה ולפתע, סבסיטיאן קורא לכולם לעלות לסיפון. להקת לווייתנים טורפים מסוג אורקה (Orca) מלווה את הספינה! איזה מחזה נדיר ומרתק. אנו רצים מנקודה לנקודה על הסיפון לצפות בהם ולצלם.

הפעם האחרונה ביבשת אנטארקטיקה

במסע זה אנו יורדים בפעם האחרונה אל היבשה בהאנה פוינט (Hannah Point). מדובר באי שיש עליו הרבה להקות של פינגווינים ופילי ים, וכדי לא להפריע להם אנו הולכים בצורה מודרכת בשורה. כאן אנו רואים לראשונה פינגווין מקרוני אחד (Macaroni Penguin), פינגווין מצויץ - פנקיסטי עם נוצות צהובות. איזה חתיך!

ממשיכים לצעוד לאורך החוף ומגלים להקה של פילי ים עייפים - הם רובצים אחד על השני בעצלתיים. בהמשך כמה פילי ים צעירים "משחקים" במכות. מדובר בזכרים בני 2-5 שנים, ולכן עבורם זה רק משחק. בגיל 6-7 הזכרים מקבלים אף ארוך, שמזכיר חדק של פיל (וזה המקור לשמם) ואז הם רבים על נקבות עד זוב דם, חלקם אף ימותו מפצעיהם.

חוזרים לספינה עמוסי חוויות ושטים בדרך חזרה. חזרנו לאושווויה בשעה שבע בבוקר. כולנו קצת עצובים. מחד זה עבר כל כך מהר, מאידך חווינו כל כך הרבה, שהתחושה היא שהתחלנו את השייט מזמן... בכל מקרה, מסע קסום ומלא חוויות והרפתקאות הגיע לסיומו.